סבל ואושר כרוכים יחדיו
מעיראק לארץ הקודש
הילדות בעיראק
נולדתי בעיראק בשנת 1943 בעיר בגדד, היה לנו בית גדול עם 4 חדרים; 2 חדרים היו למגורי המשפחה ו-2 חדרים הושכרו על מנת לסייע לכלכלת המשפחה. אבי היה חייט והוא היה בעלים של חנות בדים. לפני העלייה המצב כבר התחיל להשתנות לרעה, זה התבטא ביחס עוין ליהודים, אלימות מילולית ופיזית, ואתם הגיעו הפרעות וההתעמרויות ביהודים.
כשהייתי שם בבית הספר היו מורים שמרביצים, למשל: אם ילד היה מתפרץ או מפריע למורה אז המורה היה לוקח מין מוט או מקל ומרביץ לאותו הילד. זה היה מאוד כואב לאותו הילד אבל למזלי אני הייתי ילדה שקטה ולא מופרעת ולכן אף פעם המורה לא הרביץ לי.
הסיבה שעלינו לארץ הייתה כי כידוע
בשנת 1948 הוקמה מדינת ישראל. כתוצאה מכך הערבים התחילו להתפרע, להשתולל,
ולפגוע ביהודים, לפרוץ לבתיהם ולגנוב מכל הבא ליד. הנשים פחדו ללכת עם פנים
חשופות משום שכך הן היו מזוהות כיהודיות ועקב כך היה נגרם חשש לחייהם ולכן הם נהגו
לשים צעיף שחור על הפנים ובמיוחד הנשים היפות.
העליה והתאקלמות בארץ
בסיום המלחמה אמרו "כל המעוניין
לעלות בעלייה הגדולה צריך לעזוב הכל". עזבנו את ביתנו, הרכוש וכל חפצינו
ועלינו לארץ. אמי, שהייתה בעלת תושייה רבה, תפרה כיס פנימי במעיל ושמה בתוכו מעט
זהב וצמידים. ביציאה מעיראק ניסינו לקחת עמנו מזוודה עם בגדי החלפה, אך השומרים
עצרו בעדנו ומנעו מאיתנו לקחת את המזוודה היחידה. וכך נותרנו עם בגדינו שעל
גופינו בלבד, ומעט הזהב והצמידים שאמי החביאה.
כשהגעתי ארצה הייתי ילדה בת שמונה. לקחו אותנו לראש פינה שם המגורים היו נוראים ודלים מאוד. ישנו בבתים מפח (פחונים), שנקראו "מעברות", המיטות היו מפלדה, הקירות היו עשויים מפח, בקיץ היה חם מאוד ובחורף הגשם טפטף עלינו. הקור חדר מכל כיוון והיה עז ביותר.התנאים הקיומיים היו קשים ביותר- השירותים היו בור באדמה, והמקלחות היו משותפות, הלכנו עם הדליים על ראשינו בצורה מאוד לא נעימה. התור השתרך לו ונאלצנו לחכות שעות לרחצה המיוחלת.בזמן חלוקת האוכל עמדנו בתור, כל אחד קיבל אוכל מדוד בצלחת אישית: ביצה, פרוסה אחת, רבע מלפפון ועגבנייה. בדרכינו למעברה הגשם טפטף עלינו, והציף את האוכל במי גשמים, בלית ברירה נאלצנו לאכול אותו ספוג במים. חיינו במעברה שישה חודשים, אח שלי ודודה שלי באו בעלייה של שנת 1948 כל הדרך על חמורים והגיעו לעיר הבירה, ירושלים. בירושלים הרבה בתים שננטשו, משום שהערבים לקחו את כל רכושם וברחו מהבתים במהלך מלחמת העצמאות.דודה שלי ואח שלי קיבלו דירה בירושלים ומאוחר יותר הם שיכנו אותנו בדירה שלהם. וכך באה לסיומה תקופת המעברה.
בירושלים גרנו בחדר ביחד כל המשפחה ובחדר השני היו ערבים. כשהיינו שם הפרדסים של הערבים
נשארו עם פירות, אז היה לנו הרבה מה לקטוף
והרבה אוכל בריא ולפעמים היינו מוכרים את הפירות לפרנסתנו.
כשבאנו לארץ הברזים היו שבורים מהמלחמה שהייתה לפני כן. אז היינו צריכים
ללכת ממרחק של בערך שעה וחצי ברגל, אם
לא יותר, בשביל מים.
למזלנו הייתה לנו חצר בבית ושם הייתה באר עם
חוט ודלי וכשהיינו צריכים לשטוף את ביתנו, היינו שמים מים בדלי ומושכים דרך החוט והיו יוצאים
מים. לא שתינו את מים אלה כי לא ידענו מה יש בהם. בביתנו לא היה חשמל אז היינו מדליקים פנסים ושמים על התקרה. אלו היו שנים נורא קשות. פעם אחת אותי עקץ עקרב באצבע וצעקותיי היו נורא. קרה במשפחתנו עוד מקרה כזה לאחי. הוא היה בן שנתיים
והוא ישן על אמי ואמי התעוררה כדי לראות עם הכל טוב איתו, ולאחר כמה
שניות היא ראתה על צווארו עקרב. אז היא זרקה אותו מהר כדי שהוא לא יעקוץ את
אחי. היה שם נורא מפחיד משום שאפשר סתם ללכת ובדרך יהיו חיות מפחידות.
להרגשתי, העולים החדשים היו מופלים מהתושבים הוותיקים,
שהגיעו ממזרח אירופה (יוצאי אשכנז).
אנחנו, כעולי צפון אפריקה
("מזרחיים") נאלצנו להמתין זמן ארוך לעבודות, נדחקנו הצידה. וכבר שקיבלנו עבודה, אלו היו העבודות הקשותה
ביותר. כתוצאה מכך החלו הפגנות נגד הקיפוח של "המזרחיים"
בכל תחומיי העבודות כגון: מפעלים,חברות מזון, וכדומה. הרגשנו שוב מקופחים כמו בעיראק,
אבל כאן הקיפוח היה אל מול "יוצאי אשכנז" וניצולי השואה. אבל ההבדל
הגדול הוא שכאן חיינו והתקיימנו בארץ שלנו. נושא האפליה נמשך שנים, והרגשנו אזרחים סוג ב'. עם
השנים זה השתפר מעט. שלושת אחי השתתפו במלחמות ישראל. היה להם נורא
קשה, אבל הם עברו זאת .
החתונה שלי
התחתנתי בגיל 17. בשנת 1960 הכרתי את בעלי עזרא ז"ל
כך: גרתי בתל אביב ודודו היה שכני, ודודו שאל אותי אם אני רוצה לצאת איתו
ואמרתי לו טוב. לאחר חמישה חודשים התחתנו. ההכנות לחתונה היו נורא
קשות. משום שלא היה לנו מספיק כסף לשמלת כלה ולמקום לעשות בו
את החתונה. המשפחות נרתמו לעזרה להשיג כסף עד שהגענו לתוצאה
שאפשרה רכישת שמלת כלה. בנוסף, לא היה לנו מקום לערוך בו את החתונה, אז
עשינו את החופה אצל הרבנות ואת המסיבה בחצר של אחי
משום שלא היה לנו כסף לעשות במקום אחר.
כל בני משפחתנו עזרו לנו לארגן
את כל הדברים – כל אחד עשה משהו אחר עד שהגענו לתוצאה המתאימה. לאחר
זמן גרנו אצל ההורים משום שלא היה לנו כסף לקנות או לשכור דירה.
גרנו בדירת חדר. במקביל חיפשנו עבודה וזה היה נורא קשה, משום שלא נתנו לנו הרבה זמן וכל שבעה חודשים היו מפטרים אותנו. עד שמצאתי עבודה במכבסה, ושם כבר היה לי יותר טוב.
לאחר כמה זמן הבאתי את
ילדתי הראשונה שכיום היא בת 53. וכשעבר עוד זמן ילדתי חמשה ילדים.
זיכרון נוסף מאיש פשוט אך גדול,
האחראי להגשמת חזון העם היהודי, הנו כמובן דוד בן גוריון. בהגיענו למעברות, לאחר
העלייה קיבל אותנו בן גוריון, נואם כביר מלא עוצמות, ולהט החזון היהודי בוער
בעצמותיו.סיפרו לנו כי בשנים המוקדמות
יותר שעדיין לא היה ראש ממשלה, הוא החל את דרכו כחקלאי וכאדם פשוט וצנוע. לבושו היה
(גם כראש ממשלה) מכנסים קצרים וסנדלים, חף מכל גינונים כלשהם. כמו תמיד החל לדבר
ולנאום בהתלהבות רבה. במהלך נאומו סחף את האנשים מסביב, בעוד אלה נדבקו
בהתלהבותו ותקעו דגל כחול לבן באדמה, והוא המשיך בנאומו.כיום יש לי 17 נכדים וחמש
ילדים. למרות כל הקשיים שעברנו וחווינו, הייתה בנו שמחת חיים, צניעות ואושר פנימי.
הרבה יותר מאשר בימינו, המלווים בדאגות רבות.
תשע"ו, 2016
מילון
אפליההיא מונח חברתי המציין הבדלה בין קבוצות חברתיות שונות, קטגוריות חברתיות או פרטים שונים, הבדלה המעניקה לקבוצה, קטגוריה או פרט מסוימים יתרונות או חסרונות יחסיים בהתייחסות אליהם, מבלי שתהיה הצדקה עניינית לכך. אפליה עשויה להיות על בסיסים שונים (כגון מין, גזע, לאום ועוד) וליתרונות או לחסרונות הנובעים ממנה עשויים להיות ביטויים שונים (כלכליים, פוליטיים וכו'). אפליה עשויה להיות מכוונת (כלומר, בסיס האפליה הוא המניע הישיר לאפליה) או עקיפה (כלומר, בסיס האפליה משפיע על גורם מתווך, שהוא המניע הישיר לאפליה). אפליה על בסיס גזעי קרויה גזענות.
ציטוטים
”למרות כל הקשיים שעברנו וחווינו, הייתה בנו שמחת חיים, צניעות ואושר פנימי. “