מאגר סיפורי מורשת

שמי מוצקין אברהם. נולדתי בכפר יהודי קטן בבלארוס בתאריך 17.11.1940. נולדתי למשפחה חרדית ואני הבן הצעיר במשפחה.

באותה תקופה היה בברית המועצות שלטון קומוניסטי והוריי עבדו וקיבלו שכר מינימאלי מהמדינה. אבי היה ממתנגדי השלטון וב 22 ליוני 1941 בפרוץ מלחמת העולם השנייה כאשר הנאצים נכנסו לשטח של ברית המועצות אבי התגייס לצבא הרוסי ויצא למלחמה ביחידה קרבית שהגנה על המצור של סנקט פטרסבורג. אני יחד עם אמי ואחותי ברחנו מהנאצים לצפון רוסיה. נסענו במשך חודשים רבים על עגלות עם סוסים ורכבות כאשר הצבא הנאצי נושף בעורפינו. הקשר עם אבי נותק ולא ידענו מה עלה בגורלו. לא ידענו גם מה עלה בגורלם של דודי וילדיהם ויתכן שחלקם נספו בשואה כי לא הספיקו לברוח וחלקם נעלמו והקשר איתם לא חודש עד היום. לאחר שנה וחצי קיבלנו את הבשורה הנוראה על מות אבי. בהודעה היה רשום שהוא נהרג ומקום קבורתו אינו ידוע.

בתום מלחמת העולם השנייה חזרו חזרה לכפר בבלארוס, אך מצאנו את כל הבתים שרופים והרוסים ולכן עברנו לגור בעיר הקרובה ששמה גומל.

השלטונות הקומוניסטיים נתנו לנו לחיות במרתף פתוח של שלושים מטר יחד עם עוד 3 משפחות. המרתף היה מלא בחולדות שהסתובבו חופשי גם בשעות היום. בימים הגשומים היינו מותחים שמיכות מעלינו כדי שהגשם לא ירטיב אותנו. בחורף הינו מתחממים סביב תנור עצים שהיה ממוקם באמצע המרתף. מים הינו מביאים מבאר שהיה ממוקם ברחוב הסמוך, וכך חיינו במשך 8 שנים. בילדות הייתי כל הזמן עסוק בלשרוד ולהקל על אמי  בעבודות הבית.

בגיל 7 הלכתי לבית הספר. היות שגדלתי במשפחה דתית לא ידעתי כל כך טוב רוסית (בבית דיברנו רק אידיש) ולכן היה לי די קשה להסתגל למציאות החדשה שאוסרת דת. האנטישמיות הורגשה בכל פינה של בית הספר. למדתי 8 שנים, ובגיל 15 הלכתי לעבוד בבניין על מנת לפרנס את אמי ואחותי. עבדתי כדי שאחותי הגדולה תוכל ללמוד לימודי אחיות. אמי גם עבדה ימים ולילות כדי להביא אוכל הביתה. בעבודה בבניין רכשתי מקצוע של צבעי ועם הזמן נחשבתי למקצועי ומאוד מבוקש בשוק העבודה.

בצעירותי הייתי שחקן הוקי קרח וגם התאמנתי בהיאבקות. פעילות ספורטיבית בה עסקתי עזרה לי מאוד לשרוד ברחובות העיר ההרוסה אחרי המלחמה.

בשנת 1959 התגייסתי לצבא וזכיתי בתחרות אגרוף בין יחידות צבא. ברוסיה מתגייסים ל-3 שנים ויוצאים לחופשה של יומיים – שלוש פעם בשנה. שירותי הצבאי היה במוסקבה ויצא לי אפילו במשך 3 שנים לצאת כמה פעמים לחופשה ולבקר בבית בזכות הקשרים שלי כספורטאי וכצבעי. בשנת 1962 סיימתי את השירות הצבאי ולאחר שנה פגשתי את אשתי לעתיד. שלושה חודשים אחרי שנפגשנו התחתנו ובשנת 1964 נולד בני הבכור. קראנו לו מיכאל על שם אבי משה, כי שם יהודי לא יכולנו לתת באותה תקופה. לאחר 9 שנים נולדה בתי הצעירה ליליה.

במשך כל השנים חשבתי על אבי. היה לי קשה לקבל שמקום קבורתו אינו ידוע. בשנות השמונים כשילדי גדלו הם התחילו לפנות לשלטונות ולארכיונים לחפש את מקום הקבורה של סבא. רק בשנת 1985 קיבלנו הודעה שאיתרו את מקום קבורתו של אבי. הוא קבור בקבר אחים ליד סנקט פטרסבורג. נסענו כולנו והרגשתי שסוף סוף אני יכול להגיע ולהיות במקום בו אבי נהרג. נכון שלא ראיתי אותו כי הייתי ממש תינוק קטן כשגייסו אותו, אבל הפנים שלו תמיד התבוננו עלי מהתמונות והרגשתי צורך להגיע למקום בו הוא היה בחיים בפעם האחרונה.

בשנת 1989 החלטתי לעלות לישראל. באותה תקופה לא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לברית המועצות וקיבלנו אשרות כניסה לארצות הברית דרך שגרירות הולנד. לא הייתה לנו משפחה בארץ וגם שום אינפורמציה על המדינה. כאשר הגנו לנתב"ג, שאלו אותנו לאן אנו רוצים להגיע ובגלל ששם משפחה שלנו מוצקין וראינו על המפה עיר קריית מוצקין, ביקשנו לנסוע לשם.

 בצעירותי

הסוכנות היהודית הביאו אותנו לחיפה לבית מלון בו נשארנו מספר ימים עד ששכרו לנו דירה בחיפה. התחלתי ללמוד באולפן ואחרי חודשיים  מצאתי עבודה כצבעי והתחלתי לעבוד. שנה לאחר מכן הציעו לנו דירת עמידר בנצרת עילית והיות ולא הייתה לנו משפחה בארץ, החלטנו לעבור. בני בכור התחתן ונולדו לו 2 ילדים בן ובת. הנכד הבכור שלי קצין שייטת 13 והנכדה השתחררה מהצבא לפני שנה (היא שירתה ביחידת מודיעין 8200). לבתי נולדו 2 בני אלדור ובראל שהם תלמידים בבית ספר.

במשך כל השנים עבדתי כצבעי והיום אני פנסיונר ואזרח ותיק של נצרת עילית.

הזוית האישית

אלדור ברודצקי: נהנתי לראיין את סבא, למדתי דברים שלא ידעתי לפני הראיון. ושמח שניתנה לי ההזדמנות לעשות עבודה זו.