מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שמואל כהן, נולדתי בתאריך 1.2.1933 בעיר גאלאץ שברומניה. שמי הרומני הוא ״שיים כהן״ בבית הספר ובבית הוריי קראו לי ״סנדו״. יש לי שלושה אחים גדולים: מלוינה, מרסל, ברנט ואני האח הצעיר ביותר.

לאבא שלי קראו רובין כהן. הוא נולד בעיירה קטנה בשם בוצ׳ץ׳ שברומניה. את סבי וסבתי לא הכרתי, הם אף פעם לא ביקרו אצלנו בבית, לפני המלחמה אבי היה נוסע לבוצ׳ץ׳ מדי פעם לבקר אותם, לאבי היה שלושה אחים וארבע אחיות. לאימא שלי קראו גיזלה, היא נולדה בעיר גאלאץ, שם משפחתה לפני נישואיה היה מרקוביץ׳, שמו של אביה היה חיים לייב ואמה נפטרה כשהייתה ילדה. היו לה שלוש אחיות ולאחר פטירתה של אמה אביה התחתן בפעם השנייה, שם אשתו היה רגינה ונולדו להם שני ילדים.

הוריי הכירו בשידוך והתחתנו בגאלאץ בשנת 1926. שנה לאחר שהתחתנו כבר הייתה להם ילדה ראשונה, אחותי הבכורה מלוינה. שנה לאחר מכן נולד אחי מרסל, שנתיים אחר כך נולדה בת נוספת ברנט ושנתיים מאוחר יותר נולדתי אני.

בילדותי גרנו בבית, בחצר של המפעל שבו אבי עבד כמנהל. הייתה לנו חצר גדולה ובה צמחו עצי פרי ופרחים, בחצר הסתובבו באופן חופשי תרנגולות, אפרוחים וגם אווזים, היו לנו גם שני סוסים מכיוון שלא היו אז מכוניות, שם נולדנו וגדלנו כל האחים. מצבנו הכלכלי היה מצוין על אף שלא היינו עשירים, מצבנו היה טוב מאוד. הוריי העסיקו שתי עוזרות – אחת מטפלת עבורנו הילדים ואחת לניקיון ולבישול. כמו כן, הוריי העסיקו גם פועל וחצרן. שפת האם שלי היא רומנית. היו לנו חיים מסודרים ויפים מאוד, לא חסר לנו דבר.

מלחמת העולם השנייה

זה היה בסוף שנת 1939, אני זוכר את עצמי חוזר עם אחי ואחיותיי מהגן ומבית הספר והנה אנו רואים מרחוק את אמי יושבת ובוכה מחוץ לבית שלנו ולידה בחוץ הרהיטים והחפצים האישיים שלנו, והחיילים שהמשיכו להוציא חפצים מהבית שלנו אל המדרכה, המטפלות והפועלים סולקו על ידי הצבא.

לא הבנו מה קורה ופחדנו מאוד. זו הייתה התרסקות עבור המשפחה שלנו, איבדנו הכל. הסיבה שבגללה פינו אותנו הייתה שביתנו היה במרחק 300 מטרים מהנמל והוא התאים בדיוק לבניית בסיס צבאי. הדבר שהציל אותנו היה שלאבי היה קשרים עם ראש הוועד היהודי, אבי פנה אליו והוא מצא לנו בית בחצר בית הספר היהודי ואבי עבד כאב הבית בבית הספר.

בשנת 1941, עם כניסת הגרמנים לרומניה, הם הורו לצבא הרומני לרכז את כל יהודי העיר גאלאץ בבית הספר היהודי שבו גרנו. לכן בית הספר הפך לגטו סגור שברומנית נקרא ״לאגר״, בו רוכזו כל יהודי גאלאץ. סביב בית ספר הייתה גדר וחיילים הוצבו מסביב לבית הספר לשמור על המחנה. לאחר זמן קצר התחילו להגיע תלונות מתושבי הלאגר שהתלוננו שאנחנו ישנים בבית פרטי והם ישנים בחצר, החרימו לנו את הבית והפכו אותו למפקדה של הצבא הרומני.

מדי יום לקחו את הגברים וביניהם אבא שלי לעבודות כפייה. בשנת 1941 אבי חלה בצורה קשה בעקבות עבודות הכפייה ואושפז ב״סנטוריום״. לאחר שנה חלתה אמי בצהבת ונפטרה בשל חוסר טיפול. כך אחותי הבכורה מלוינה, שהייתה אז בסך הכל בת 13, הפכה לאחראית עלינו.

בשנת 1943 שוחרר הלאגר בבית הספר היהודי ומלוינה החליטה שנלך לסבתא (אמה החורגת של אמי). סבתא רגינה הייתה הברירה היחידה שנשארה לנו. עברנו לגור עם סבתא, בית הספר היהודי חידש את הלימודים ואני ואחותי התחלנו ללמוד בו. בגלל המלחמה התחלתי ללמוד בכיתה א' כשהייתי כבר בן תשע, אחותי מלוינה ואחי מרסל נאלצו לחפש עבודה, ולאחר שנה שגרנו אצל סבתא היא נפטרה.

שוב נשארנו לבד, אחותי ברנט הפסיקה את לימודיה וחיפשה גם היא עבודה ואותי נאלצו להעביר לבית יתומים. כשאמרו לי שעליי ללכת לבית יתומים זו הייתה טראומה, פחדתי מהשינוי ומהפרידה מהמשפחה. אך כשנכנסתי לשם חשתי הקלה, כבר לא הייתי לבד. הייתי עם הרבה ילדים, כולם באותו מצב כמו שלי והייתה מקלחת חמה ואוכל מבושל וטוב. התחלתי ללכת שוב לבית הספר. פעמיים בשבוע הייתי מבקר אצל מלוינה והיא חיכתה לי תמיד עם צלחת מרק חם שידעה שאהבתי.

בסוף 1945, עם שחרור רומניה על ידי הצבא האדום, חודשה פעילותן של התנועות הנוער הציוניות. אני ועוד קבוצת חברים מבית היתומים החלטנו להצטרף לאחד ממועדוני הנוער של התנועה הציונית, שם הייתה פעילות פעמיים בשבוע. אחותי ברנט הצטרפה גם היא לאחד המועדונים האלו. התנועה הציונית החליטה להקים חווה חקלאית אשר בה הנוער יעבור הכשרה לקראת העלייה לארץ.

בשנת 1946 החליטה הנהלת המועדון לשלוח קבוצה מתוך המועדון, וביניהם אני, לאחת החוות החקלאיות האלו. לפני שעזבתי את גאלאץ, התכנסנו אבא, האחים, האחיות שלי ודודה אחת, בבית כנסת בגאלאץ לחגוג את בר המצווה שלי. לאחר התפילה בבית הכנסת לקח אותי אבי בפעם הראשונה לבית הקברות שבו נקברה אמי, לראות את קברה. נסענו לשם אני, אבי, אחי ואחיותיי. ואז אמרתי בפעם הראשונה "קדיש" ליד קברה.

ממש למחרת בר המצווה עזבתי את העיר גאלאץ לחוות ההכשרה. בחווה היה בית גדול ובו חדרים רבים וגם חצר גדולה עם עצי פרי. היה לי טוב מאוד בחווה. שרנו, רקדנו והרגשתי טוב עם עצמי. במשך שנתיים וחצי לא ראיתי אף אחד מהמשפחה. הם לא יכלו להגיע אליי, ולי לא היו חופשות, מאוד התגעגעתי אליהם. הייתי בקשר מכתבים עם מלווינה ועם ברנט.

סבא שמואל עם חבריו לחוות ההכשרה

הכרזת המדינה

בשנת 1948 נערכה ההצבעה באו״ם ובן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. אך אז, לפי הוראות ברית המועצות לארצות: רומניה, צ'כיה, הונגריה ועוד – אי אפשר היה להעלות יהודים לארץ ישראל. כל תנועות הנוער הציוניות נסגרו ונאסרה עליהן כל פעילות ציונית. כך, תוך כמה ימים נאלצה ההנהלה לסגור את החווה שבה הייתי ולשלוח את כל הילדים הביתה. מיד התקשרתי לאחותי ברנט סיפרתי לה על סגירת החווה ואמרתי לה: ״לנו כבר אין בית לחזור אליו״. היא הציעה שנלך לדודי מרקו. שהיתי אצל דודי במשך זמן קצר ולאחר מכן הוחלט שעליי לעבור שוב לבית יתומים. הכניסו אותי לבית יתומים לילדים יהודים בבוקרשט, שם שהיתי במשך כשנה וחצי.

בשנת 1950 אחותי ברנט קיבלה אישור עלייה לארץ ואילו אני עליתי לארץ מאוחר יותר, בעקבות טעות של אחד הפקידים במשרד הפנים. עם עלייתי לארץ בשנת 1950, הגעתי לקיבוץ עין זיתים, מאחר וידעתי שבקיבוץ זה ישנם מכרים מחוות ההכשרה. לאחר מסע מפרך הצלחתי להגיע לקיבוץ ולהתאחד עם חברי מהעבר. כעבור שנתיים התגייסתי לצבא ועברתי טירונות. הקיבוץ אליו השתייכתי נסגר לצערי ושוב מצאתי את עצמי ללא קורת גג. בצבא הוכשרתי לקורס מסגרי תותחים ומאחר והצטיינתי בשרות הצבאי, קודמתי לאחראי על קבוצת חיילים בחיל חימוש. בצבא הכרתי את יעל שגם היא היא הייתה עולה חדשה.

יעל שירתה בסדנה פיקודית בסמוך אלי ונוצר בינינו קשר בעקבות היותה ניצולת שואה כמוני. הקשר בינינו התחזק מאחר והיינו נשארים בבסיס ומטיילים ביחד בסופי שבוע. לאחר זמן מה הצעתי ליעל להינשא לי ולשמחתי היא הסכימה.

אבי הצליח לעלות לארץ למרות מצבו הפיזי הקשה וזכה להיות נוכח בחתונתי עם יעל ואף לראות את כל ילדיו. עם נישואינו קנינו דירה קטנה בנתניה והתחלנו את חיינו המשותפים. אני שירתי בקבע וכעבור מספר שנים נולדו לנו שני ילדים – גבריאל ולילך, ֿולאחר מספר שנים פרשתי מהצבא והתחלתי את חיי האזרחיים.

יעל נפטרה בשנת 2014 בעקבות מחלת האלצהיימר. בגיל 65 יצאתי לפנסיה לאחר שעבדתי מספר שנים בספריית מעריב. נולדו לי חמישה נכדים מקסימים שאני מאוד אוהב לבקר ולשמור עליהם. אני מאוד אוהב ללכת לים, לשמוע את רחש הגלים ולהנות מהיופי של הים.

הזוית האישית

היאלי הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי לעשות את התכנית משום שביליתי עוד זמן עם סבא שלי וגם גיליתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליו ועל חייו.

סבא שמואל: מאוד נהניתי לספר את סיפורי ולהעביר אותו הלאה כדי שלא יישכח.