מאגר סיפורי מורשת

שמי שם טוב חתן, נולדתי בתאריך 6.1.1946 , כשנתיים לפני קום המדינה, בעיראק בעיר סולימאניה להורים רוחמה ונוריאל חתן.

אבי היה צורף זהב ואומן ולימים הפך לסוחר זהב בעיראק, בנוסף לעיסוק שלו כסוחר זהב, הוא היה ראש ועד הקהילה וכן הקים בית כנסת לתפארת. אמי הייתה עקרת בית למופת, שגידלה את אחיי ואותי במסירות רבה ובאהבה גדולה. לאמי היה כישרון לתפירה, ריקמה וסריגה. ביתה היה בית פתוח, אליו הגיעו אנשים רבים, והיא תמיד קיבלה אותם בסבר פנים יפות, וכיבדה אותם במטעמים כיד המלך. לימים מדינת ישראל קיבלה עצמאות (בשנת 1948) ולאחר שלוש שנים ב1951 עלינו ארצה, לשער העלייה בחיפה למעברות, ומשם עברנו למעברת יוקנעם.

עליתי עם הוריי, אחיי ואחיותיי לארץ ישראל בשנת 1951 כשהייתי בן חמש. טסנו במטוסים ישנים, רעועים וצפופים מאוד. לאחר הנחיתה השלטונות לקחו אותנו לשער העלייה, למעברות בחיפה, ושם השתקענו באוהלים באופן זמני, עד שעברנו למעברת יוקנעם ושם גרנו בצריפונים. העלייה הייתה קשה מאוד מבחינות רבות: קיבלנו מזון בתלושים, וישנו על מיטות ברזל ומזרנים מקש. קושי נוסף היה להתאקלם לאורח חיים חדש ושונה ממה שהיינו רגילים אליו, גם מבחינת השפה העברית. בעיראק חיינו חיים טובים, באושר ועושר והמעבר לישון בצריף עם מיטות ברזל היה לנו מוזר מאוד, אבל בכל זאת קיבלנו זאת באהבה, כיוון שהייתה לנו כמיהה לעלות לארץ ישראל לחיות ולהשתקע בה.

הייתי בגן ילדים עד גיל שש ואחר כך עברתי לבית ספר יסודי במושבה יוקנעם, ושם עליתי לכיתה א'. גרנו במעברה תקופה מסוימת, ומשם עברנו לשיכון- לבית קטן. כל בוקר הייתי יורד ברגל לבית הספר במושבה, מאחר ולא היו הסעות לבית הספר. למדתי שם עד כיתה ה', ולאחר מכן עברנו לגור בפרדס חנה  – כרכור, כדי להיות  קרובים פיסית לשאר המשפחה המורחבת. בכרכור למדתי עד כיתה ח' ואחר כך עברתי לתיכון אזורי פרדס חנה ושם למדתי עד כיתה י"ב. אהבתי לשחק עם החברים לאחר הלימודים. שיחקנו כדורגל, כדורסל, ושאר פעילויות ספורט אחרות כגון: ריצה, אתלטיקה קלה ועוד. במסגרת הלימודים היה כיף גדול ללמוד, ולהתחבר לחברים. לעשות כל מיני פעילויות חברתיות והתנדבותיות.

לאחר סיום הלימודים התגייסתי לצבא לחיל השריון, עברתי טירונות רגילה, ולאחר מכן עברנו קורס הכשרה להפעלת טנק, והתאמנו במשך שלושה חודשים בשטח המיועד להפעלת טנקים. לאחר סיום הקורס של שלושת החודשים, הלכתי לקורס מפקדי טנקים ונהייתי מפקד טנק. זה היה אתגר גדול, מעניין וקשה, אך יחד עם זאת גם מספק מאוד. השירות בצבא בזמנים ההם לפני חמישים שנה, היה קשה מאוד ומאתגר. רוב הזמן היינו מתאמנים בשדה ובמרחבים גדולים, ורק לעיתים רחוקות מאוד היינו בבסיס האם. בשטח האימונים השתקענו באוהלים, אכלנו במסטינגים אוכל לא מושקע אולם לא התלוננו מעולם. היו בדרום סופות חול רבות, כולל בזמן האוכל, כך שלרוב החול היה חלק בלתי נפרד מהאוכל, קראנו לו התבלין הסודי. אנחנו, צוות הטנק, התאמנו ביום ובלילה עד מאוחר מאוד. הכי קשה היה לנו לטפל בטנקים לאחר האימון. לשמן, לגרז ולתדלק את הטנק. חופשות ניתנו לנו רק לעיתים רחוקות, אחת לחודש חודשיים בסופי שבוע, ולזמן קצוב. אם נשווה את השירות לימים האלה, יש הבדל של שמים וארץ לגבי האוכל, החופשות, הסעות, פינוקים, והיכולת להיות בקשר עם משפחה וחברים מהבית כולל ביקור הורים. במשך השירות היינו בכמה מבצעים בצפון במטרה לשמור על הגבולות.

בשנת 1963 בערך הייתה מלחמת המים בינינו לבין סוריה. הסורים רצו להטות את מקורות הירדן: דן, בניאס וחצבאני. המלחמה על המים הייתה אחד הגורמים העיקריים למלחמת ששת הימים, בה השתתפתי. התמקמנו במשך חצי שנה בקיבוץ דן, כדי לא לתת לסורים להשתלט על הנחלים ולהפריע לזרימת המים לכנרת.

השתחררתי מהצבא בשנת 1966 ונכנסתי למערך המילואים. במסגרת המילואים נלחמתי במלחמת ששת הימים, וגם במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן.

במלחמת יום הכיפורים, תוך כדי הסתערות על האויב הסורי, הטנק שלי חטף טיל כתף, ואני נפצעתי מרסיסים של הטיל. קיבלתי טיפול ראשוני מהצוות הרפואי שהיה צמוד אלינו. משם פינו אותי לבית החולים פורייה שבטבריה, למספר ימים, ואת המשך הטיפול קיבלתי בבית חולים הלל יפה שבחדרה, לאחר מכן לקחו אותי לשיקום בחיפה. אחרי חודש ימים שיחררו אותי הביתה, והמשכתי את ההחלמה בבית. לאחר מספר חודשים חזרתי לעבודה. אחרי הפציעה הוכרתי כנכה צה"ל על ידי משרד הביטחון, אולם זה לא מנע ממני להמשיך להתנדב למילואים כי המדינה הייתה חשובה לי יותר מהכל. אציין כי שמה של האחות המסורה שטיפלה בי בבית החולים, הוא דנה ועל שמה קראתי לבתי השניה דנה.

בגיל שישים ושבע יצאתי לפנסיה, לאחר תקופת עבודה של ארבעים שנה במספר תחומים. יצאתי לפנסיה עם מעט חששות, פתאום יש זמן פנוי ואין את שגרת העבודה היומיומית אלא שגרה חדשה, אך מהר מאוד החששות נעלמו, ונהניתי מהחופש ובעיקר מזמן איכות עם רעייתי לאה, בנותיי ונכדיי.

בחודשים הראשונים לקחתי חופש והתחלתי לטייל בארץ וכן לעבוד בגינה הביתית, שאני כה אוהב. לאחר חצי שנה שהייתי בבית התנדבתי בבית חולים נהריה  לשרת את החולים ואת הצוות הרפואי בקפיטריה. התנדבתי יומיים בשבוע היה נעים וכיף לתת שירות לכל הצוות. בשאר הימים עשיתי פעילות ספורטיבית כגון: הליכה, שחיה וטיולים עם הילדים והנכדים.

בנוסף לכך היה לי כיף לבלות עם הנכדים, למשל כשהייתי לוקח אותם לגנים, ולבית ספר וכן גם לחוגים שלהם. הם שמחו מאוד, וכן גם אני וגם פינקתי אותם בכל טוב. היות ואני בעל מקצוע בתחום הנגרות והחשמל, אני נוהג לעזור לילדיי באחזקת הבית השוטפת, ובתיקון תקלות שונות.

אני לומד הרבה מנכדיי, הם עוזרים לי להבין בטכנולוגיה, מחשבים, טלפונים חכמים וגם באינטרנט. בתקופת הקורונה, נכדי איתי, לימד והדריך אותי להשתמש בזום ובאפליקציות שונות. אני מתעניין מאוד באקטואליה, ובכל מה שקורה במדינה, שכה חשובה לי וכה אהובה עליי. אני מאוד קשור לנכדיי, אוהב אותם מאוד והם מעריכים, מכבדים ואוהבים אותי מאוד.

הזווית האישית

איתי: מאוד נהנתי מהתוכנית ומזמן האיכות שלי עם סבא, למדתי יותר על סבא, הכרתי את סיפור החיים שלו לעומק. אני מאחל לנו עוד הרבה זמן משותף ביחד.

סבא שם טוב: נהנתי מאוד מהפרויקט, ובעיקר מהזמן שהיה לי עם איתי, היה נחמד להעלות זיכרונות מהעבר ואני מאחל לנו שנבלה עוד הרבה זמן ביחד.