מאגר סיפורי מורשת

שבל לייפמן נולד בתאריך 2.9.1935 בעיר מאזיר (Mozyr) בבלארוס על התפר עם אוקראינה. בגיל 6, הנאצים נכנסו לעיר בה סבא התגורר. הוא ברח ביחד עם סביו, אמו ואחיו לאורל (האורל מהווה אזור גאוגרפי הממוקם מסביב להרי אורל, בין המישורים המזרח אירופיים למערב סיביר), שם מדי פעם הם ישנו במלונה של כלב ואכלו קליפות תפוחי אדמה וקלחי תירס כדי לשרוד. הבריחה הזאת נקראת אווקואציה. רוב משפחתו נספתה בשואה והוא ניצול שואה. מגיל 6 עד גיל 10, היה באווקואציה עם אמו ואחיו. מגיל מאוד צעיר, בעקבות קשיים כלכליים, יצא לעבוד וכבר בגיל 11 הסתובב ברחובות ועבד בהפקות תיאטרון. הוא היה מטפס על מוט ומסדר את הווילונות של התיאטרון (כשזה עוד לא היה חשמלי) וכן, מכר עבודות ציור שצייר בעצמו על שמיכות בתור שטיחים. הלימודים לא היו בסדר העדיפויות הראשון אלא לעזור למשפחה ולפרנסה. דאגה למשפחה תמיד נכחה מעל לראשו.

לאחר הצבא, סבא ניסה לצאת לדייטים, באיזושהי מסיבת ריקודים של שנות ה- 60 הוא הגיע לדייט עם פרחים וקיבל זלזול מצד הבחורה ומצד אחר הגיעה מישהי ואמרה שהיא מעוניינת בפרחים, ולאחר מכן, הם דיברו נפגשו והתאהבו…

הבחורה הזאת בשם מאיה גרמה לו ללמוד, להוציא בגרויות, להוציא מקצוע ותוך כדי שהוא שומר על ממוצע של 100 (יש עדות). סבא התחיל לעבוד כחובל בספינות משא ומהר מאוד התברג לצמרת האונייה והפך לקפטן שלה. הזוג החמוד הביאו לעולם שתי בנות מקסימות: דודה גלינה ואימא עידית, שהיו מטיילות בקיץ מדי פעם איתו באונייה ואף כשאמי נולדה, היא גדלה באונייה במקום ללכת לגן (סבא היה עובד באונייה לרוב, לתקופות ארוכות לפעמים אפילו למשך חודשים. לסבתא היה מאוד קשה לגדל שתי בנות לבד ולכן, הן החליטו להצטרף לסבא ביחד כשהיה מדובר בתקופות ארוכות או בחופשות קיץ).

אוניות המשא בדרך כלל העבירו חול מעמקי הנהרות ותכולות נוספות. באחת הפעמים בהן אמי הייתה על האונייה, בתור ילדה קטנה שאוהבת לחקור, היא נכנסה לתוך מיכל חול שאספו מקרקעית הים ובתוך המיכל הזה היו ארגזי עץ עם תחמושת ממלחמת העולם השנייה של פצמ"רים וטילי טנקים. כמובן שהיא הייתה סקרנית לבדוק וכשחיפשו אותה,ה מצאו אותה מעל ארגז עץ (כמובן שזה יכול הי להתפוצץ ומזל שהכל נגמר בנס). זה אפילו פורסם בעיתון הבלארוסי באותה תקופה.

בעברו, סבא גר לתקופה של כשנתיים בעיר צ'רנוביל יחד עם סבתא מאיה, כשנולדה להם בתם הבכורה גלינה מדי פעם היו שולחים אותה לאימא של סבתא בבלארוס כדי שיהיה מי שישמור עליה בזמן שההורים עובדים וכשסבא שט למרחקים ולתקופות ארוכות. לאחר זמן מה הבינו שסידור זה לא עובד כל כך, לכן, הם עברו לבלארוס ושם המשיכו את חייהם עם הזמן. סבא התפתח והפך להיות חלק ממנהלי הנמל הבלרוסי וכיהן בתפקידים מאוד בכירים. לאחר אסון צ'רנוביל נזעקו לעזרה הצוות של סבא שלי וכדי לפנות נשים, ילדים ואת הפסולת הרדיואקטיבית (בעיקר פחמן גבישי). לאחר תקופה ארוכה הוא הבין שהפסולת הרדיואקטיבית משפיעה עליו והוא אפילו איבד כמה משיניו, כולם חשבו שהקרינה תעבור ולסבא היה מתקן שמודד קרינה, כשהבין שזה יכול לפגוע במשפחה והקרינה ממשיכה להתפשט, החליטו בני המשפחה לעלות ארצה.

כשהמשפחה הגיעה לארץ הם הגיעו בלי כלום, סבא מכר את כל נכסיו וגם נתן חלק מהכסף למשפחה שנשארה בבלארוס. מהמעמד הגבוה בו הם חיו שם, הם הגיעו לכפר סבא, ללא עברית וללא ידע מוקדם במקצועות אחרים מלבד קפטן באונייה וסבתא שהייתה רוקחת. מכאן, שכדי לשרוד ולהמשיך לקבל כסף, הם עבדו בניקיון. למרות הניסיונות של סבא להיות שוב קפטן, הוא הגיע לנמל חיפה ושם אמרו לו שהוא צריך להתחיל מהתחתית ושלא יקבל כסף בחצי שנה הראשונה. בעקבות הפחד שהמשפחה לא תשרוד ותגור ברחוב, הוא החליט לוותר על זה והתחיל לנקות רחובות ואף נכנס לדיכאון בעקבות זאת. עם הזמן החליטו לעבור לגור באופקים (שם קיבלו דירה מעמיגור), סבא המשיך לעבוד בניקיון עד הפנסיה ומעבר לה, הוא הצליח לצאת מהדיכאון בעקבות ההבנה שהמשפחה שלו צריכה אותו והוא חי בשבילה.

סבא שלי קיבל אותות ומדליות הגבורה, ייסד את ברית הליקווידטורים בישראל (ארגון שפעל למען זכויותיהם של אלו שטיפלו בשטח באסון צ'רנוביל), ובזכותו הם מקבלים היום שירותים רפואיים מיוחדים, מענק שנתי של מעל 6000 ש"ח, תוספת לסיוע בשכר דירה לזכאים ועוד הרבה דברים שהארגון הצליח להכניס לחוקה בישראל. ישנו חוק ליקוודטורים! סבא גם היה חבר ועדת קליטת העלייה בכנסת לקביעת סטטוס ליקווידטור, שכן, הסטטוס מקנה לאנשים מענקים והטבות.

סבא שלי אהב סגנון קצר וקולע, בלי יותר מדי בלבולי מוח. סבא יקר שלי, סבא שהיה גם כמו אבא בשבילי חלק גדול מהחיים שלי, זה שלימד אותי לרכב על אופניים, זה שלימד אותי איך לבעוט בכדור, זה שעבד כל דקה פנויה והעדיף לאכול פת לחם כדי שאנחנו נאכל ארוחת מלכים, איזה גבר היית סבא…

לוחם, מפקד, רב חובל, ליקווידטור ומוביל דעה ומאבקים. תמיד דואג לכולם, למשפחה וגם לסובבים. מי אני בלעדיך? כמה הערצה ואיזו זכות שאתה היית הסבא שלי! אפילו הרב אמר – 'תהיה גאה שסבא שלך הלך לעולמו בשבת'. ואני? מה אני מבין… אני רק חושב – 'מי יגיע להלוויה במוצאי שבת בהתרעה כ״כ קצרה'? אבל לא סתם הגיעו בשבילך סבא, מכל קצוות הארץ הגיעו לתת כבוד ללוחם (ליקווידטור) מצ׳רנוביל, מהלוחמים ועד חברי כנסת כי כזה אתה, מלך.

כמה בכי, כמה כאב, אבל גם כמה גאווה השארת אחריך סבא, איזה גבר!

ולסיום, מה אני מאחל לעצמי? הכי פשוט בעולם, להיות ראש משפחה כמוך.

תשמור עלינו אהוב יקר, תשמור על הילדים הנכדים והנינים, תשמור על האישה שאהבת במשך 62 שנים.

ת.נ.צ.ב.ה

סבא שלי היה כל עולמי, הוא תמיד נתן וחי בשביל שלנו יהיה, גם אחרי שהפסיק לעבוד וקיבל את המינימום של המינימום שמקבלים כאן פנסיונרים בארץ – גם את הכסף הזה הוא חסך כדי להביא לנו, להטיס אותנו, לקנות לנו, להאכיל אותנו ותמך בנו כדי שאנחנו נלמד ונחיה בכבוד והוא השאיר אותנו כשהוא יודע שמפה אנחנו הגוזלים שלו יכולים להתחיל לעוף. סבא נפטר בתאריך 11.3.2023.

סבי הגיבור עם עיטורי הגבורה בהם זכה

הזוית האישית

חן: כשכתבתי את סיפור המורשת של סבא שלי – אמי, דודתי וסבתא שלי היקרות ישבו יחד עימי וכל אחת הוסיפה את הנימה האישית שלה. זאת ההנצחה שלו. מפעל החיים שלו. תודה על הזכות.