מאגר סיפורי מורשת

שמי ליה בואנוס, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית ומביאה את סיפורו של סבי רון לוי.

רקע

סבא שלי, רונלד ויקטור לוי נולד בתאריך 16 בדצמבר 1938 בקהיר, הבן הבכור של איזידור ולינה לוי, יהודים ילידי מצריים. שמו של סבא שלי מסביר יפה את הזהות המורכבת שלו ושל משפחתו. ״רונלד״ הוא שם בריטי שאביו החליט להעניק לו לאחר שראה את השחקן רונלד קולמן בסרט ״האסיר מזנדה״. סרט שיצא שנה קודם לכן בקולנוע. את שמו האמצעי הצרפתי ״ויקטור״ קיבל לזכרו של דודו (אחיו של אביו), שנפטר בגיל עשר ממחלת הטיפוס. ו"לוי" זה אחד השמות היהודיים הנפוצים ביותר במיוחד באותה התקופה כאשר היה מדובר בקהילות קטנות.

סבי גדל יהודי בבית דובר צרפתית עם אהבה וזיקה לתרבות הבריטית.

ילדות

אמו שהייתה אישה יפה ומשכילה, היא לא נאלצה לעבוד כך שרוב ימיה בילתה במפגשים חברתיים ובבתי קפה ובילדותו היה מתלווה אליה והיו מסתובבים בשדרות הרחובות ונוסעים באוטובוסים.

אביו לרוב היה עסוק בעבודתו, היה רואה חשבון דייקן תמיד מוקפד בלבושו, חליפה מחויטת ועניבות. סבו נהג לקחת אותו לסרטים (כאלו שזכורים לו במיוחד הם ״טרזן״ וכל סרטי ״צ׳ארלי צ׳פלין״, שעד כיום מהווה דמות משמעותית בחייו) והמשרתות נהגו לקחת אותו לגני השעשועים. פעם בשנה היו אורזים מזוודות בקיץ ויחד עם אחת המשרתות היו עולים על רכבת לאלכסנדריה. בשבילו זאת הייתה חגיגה, הוא היה מרכז העניינים, שחה ובילה את כל יומו בים ואכל גלידות וממתקים.

עד גיל חמש היו רק הוא, הוריו וזינאב המשרתת המצרית שלהם שהייתה הכי זכורה לו מכולם. היא בישלה לו מאכלים מצרים כמו מרק מלוחיה (שעד כיום אנחנו מכינים באירועים משפחתיים) ותבשילי פול ואורז. ממנה למד ערבית ויצא איתה לטיולים ארוכים וקניות. היא תמיד הייתה בסביבתו והמסירות שלה הפכה את הקשר ביניהם למשמעותי עוד יותר, הוא היה מאושר בחברתה.

בשנת 1944 כשאחיו רודי נולד העניינים החלו להשתנות והפך במהרה לאח גדול מסור ואוהב וכך גם לאחר מכן כשאחותו דימונה נולדה.

שירותו הצבאי – סיירת מטכ"ל

את שירותו הצבאי סבי התחיל בשנת 1958 בחטיבת גולני ולאחר שנה התחיל דרכו בסיירת מטכ״ל והיה מהראשונים ביחידה חייל משקיע ממושמע ויד ימינם של המפקדים.

סיפור התחלתו בסיירת מטכ״ל התחיל כאשר שלחו אותו לאחד מהמשרדים בגדוד כשנכנס ישב שם הרס"ן של מטכ״ל והתחיל לשאול אותו שאלות על עברו במצריים ולא סיפר במה מדובר ולא הסביר על סיבת הריאיון אבל רשם את כל מה שסיפר, סבי חשב שאולי מדובר בתפקיד במודיעין שמצריך ידיעת ערבית.

לקראת סוף הריאיון שאל אותו שאלה דרמטית ״האם אתה מוכן למות בעד ארצנו?״ סבי שתק, לא ידע כיצד להגיב?הוא שאל האם יוכל לחשוב על זה לשנייה?  בראשו לא הבין איזה סוג של שאלה זאת, ואיך זה בכלל קשור לכך שהוא יודע ערבית. ואז הוא חשב על אמו, אחיו ואחותו שנשארו לבד וסומכים עליו. לאחר עשר דקות חזר לחדר וענה "אני לא מוכן למות בעד ארצנו, אני מוכן להרוג בעד ארצנו״. הריאיון הסתיים והוא חזר ליחידתו בגולני ושכח מהעניין.

לאחר כמה חודשים הודיעו לו בלי הסברים שהוא נוסע לרמת גן לשלישות. משם לקחו אותו למשרד ובו חדר כאשר נכנס לחדר ראה בו את אותו האדם שראיין אותו כמה חודשים קודם לכן, אברהם ארנן שמו, והזמין אותו לשחק כדורגל עם שאר היחידה וזה מה שעשה. במגרש מאולתר שיחק עם חמישה עשר חבר׳ה. אלה היו חברי הצוות הראשון שלו בסיירת מטכ״ל.

אך סבי עדיין לא הבין לאן שלחו אותו? והיכן הוא נמצא? לאחר כמה זמן סיפרו לו שזו יחידה קרבית מיוחדת של דוברי ערבית ולאחר כמה ימים הבין שליחידה קוראים 269, (לימים ״סיירת מטכ״ל״).

באותו הזמן לשם לא התלוותה שום הילה של כבוד ותהילה. הם קיבלו נעליים אדומות, אחרי קורס צניחה הוסיפו גם כומתה אדומה אבל לא היה להם תג יחידה ובאופן רשמי כלפי חוץ היו צנחנים מן המניין.

אנשים באו והלכו ובשבועות הבאים הצטרפו עוד חבר׳ה כמוהו שהגיעו מיחידות חי״ר, כולל קיבוצניק קטן בשם אהוד ברוג (כיום אהוד ברק, שהפך בעתיד לרמטכ״ל וראש הממשלה) והיה חברו טוב של סבי ושותפו במבצעים.

בשנת 1963 לאחר שהשתחרר נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית ללימודי פסיכולוגיה, סבי מספר שנדמה שמסלול חייו הוביל אותו ללמידת הנושא, שכל החוויות והשינויים שעבר התנקזו לתחום אחד שנתפר במיוחד בשבילו, שיותר ממה שהוא בחר בפסיכולוגיה היא בחרה בו. מהרגע שפגש בתחום הבין כמה הוא מעניין ורלוונטי לחייו וכמה חשובים היישומים שלו והסתכל רק בכיוון אחד.

לאחר שסיים את הדוקטורט והיה כבר ד״ר לפסיכולוגיה (תואר שאז כמעט ולא היה קיים בישראל) פנו אליו ראש אכ״א – אלוף משה נתיב וקצין רפואה ראשי – תא״ל ערן דולב וסיפר ולו על רפורמה מקיפה בכל נושא הפסיכולוגיה בצה״ל ועל הקמתה של מחלקת בריאות הנפש בחיל הרפואה, דובר על תפקיד בדרגת אלוף משנה. ״נו מה דעתך״? הם שאלו והוא ענה ״תנו לי לחשוב על זה״ למרות שידע באותה שנייה שהתשובה תהיה חיובית. וכך היה ממקימי מחלקת בריאות הנפש בצה״ל.

בשירותו הוא הכיר בהלומי הקרב ופיתח שיטת טיפול ראשונית שמטרתה להעמיק את הקשר לשטח ולקרב ככל האפשר את המטפלים אל הקצינים והחיילים. הקב״נים התחילו לצאת מהמשרדים וערכו תצפיות בשטח, וכך ככל שהחיילים הקצינים התרגלו לנוכחותם, הם הפכו לכתובת יותר לגיטימית ונגישה ויכלו לעזור בפתרון בעיות כבר בשלבים הראשונים.

בנוסף בשירותו החליט לשנות את הגישה של התעלמות ממקרים קיצוניים כמו התאבדויות. לפתוח ולדבר עליהם דווקא שהם כואבים ושהזיכרון עוד טרי כי ידע שכל ניסיון למחוק או להתעלם לא באמת פותר את הבעיה ולפעמים רק מעצים אותה מניסיון אישי שחווה בקורס מכי״ם שחברו ליחידה ירה לעצמו בראש.

מכל העבודה שחווה היה פרויקט אחד שהיה קרוב במיוחד לליבו. חיילים שהגיעו לצבא מרקע קשה, חלקם עם סעיפים נפשיים, חלקם עם תיק פלילי והיה לו ולאחרים במחלקה תפקיד חשוב בשילובם בצה״ל. הוא הבין כמה שירות משפיע גם על המשפחה, נותן הרגשה אחרת לגבי אותו ילד שלא גדל במקום מוגן ומפרגן. בשביל ההורים והאחים לראות את הילד שלהם לבוש במדים, מסיים קורסים והכשרות וצועד ב ״ימין שמאל״ זה מחזה שיכול להביא לדמעות ושגרם גם לו להתרגש בטקסי הסיום האלה.

 סבא בתקופת השירות הצבאי מ"כ בגולני, 1959

כיצד סבא הכיר את סבתא?

בפורים של שנת 1964 החליט סבי לארגן מסיבת תחפושות גדולה ולהזמין את כל השכונה. אחת האורחות הייתה שולה ששון (סבתא שלי), הבת של השכנים מבניין מספר 14 שאיתם היה לו קשר ידידותי. שולה הגיעה עם חברתה נעמי ועוגה שהכינה במיוחד. בשלב מסוים הם התחילו לרקוד סלואו, הוא הסתכל עליה, על הנערה היפיפייה עם השיער בצבע פחם, פנים עדינות וחיוך כובש כך סיפר ופשוט התאהב.

הערב הזה סימן את תחילת הקשר שלהם (די לאט, יש לומר) בחודשים הבאים היא הייתה רק פרצוף מוכר וידידותי בשכונה ובזמן הזה בכלל הייתה לו חברה אחרת ואז לא ממש חיפש אחר זוגיות אבל בלי הכנה מוקדמת חייו נקשרו עם חייה של שולה.

הדייטים שלהם כללו קניות משותפות ב״מחנה יהודה״, איזה ארוחה ב״רחמו״ או קפה שחור באחד המקומות הקטנים באזור ובמוצאי שבת היו יוצאים לבתי הקולנוע לראות סרטים. הוא אמר שלא היה לו אכפת מה עשו כל עוד עשו את זה ביחד, והם פשוט התאהבו אחד בשנייה.

אחרי שנה של זוגיות מאושרת שכרו דירה קטנה בקרית יובל והחליטו להתחתן. הוא לא כרע ברך ושלף טבעת הם פשוט החליטו יחדיו שהצעד הבא והמתבקש הוא חתונה. הם התחתנו בנהלל ליד הפנימייה שבו אמו עבדה וגרה. חתונה שכללה כמה עשרות שלאנשים מהמשפחה, חברים וסגל הפנימייה של נהלל. הוא סיפר שרבע שעה לפני החופה עוד לבש בגדי עבודה וסידר עם אחיו את השולחנות ואז רץ להתלבש לרגע המיוחד. כשעמדתי בחליפה שלי ופגשתי לראשונה את שולה בשמלת הכלה שלה, ברגע חד פעמי שעובר אדם בחייו, היא בחנה אותי היטב ואמרה:״רוני המכפלת של המכנסיים שלך קצרה מדי״.

על מרפסת חדר האוכל נפרשה החופה, מול השדות החומים ירוקים של העמק, כשבאופק הכרמל הנוצץ רגע לפני שקיעה. את הרגעים האלה שמרו טוב טוב בזיכרון שלהם.

הם היו זוג צעיר, מאושר ועסוק עם שגרה תובענית של לימודים ועבודה בדירת שני חדרים וחצי. כך נראו חייהם והם היו נהדרים ובדיוק שחשבו שלא  היה חסר להם כלום הגיעה הפתעה וסבתי הודיעה שהיא בהריון. במאי 1966 נולדה אמי בשם מיכל שמה מיד הפך ל״מיקי״ ילדה נהדרת ושקטה.

כשהם בדיוק התחילו להתרגל לחיים עם תינוקת הודיעה סבתי שוב ״אני בהריון״, ובשנת 1967 נולדה הילה ששמה הפך לאחר כמה שנים ל״ללי".

בינואר 1973 נולד יאיר הבן הראשון והיחיד וב-1976 הצטרפה גם תמר הבת האחרונה והקטנה.

בחודש נובמבר 1997 היה המעבר שלהם מסטטוס של הורים לסטטוס של סבא וסבתא לשתי נכדות מקסימות. גאיה הבכורה (אחותי) ורותם שנולדה עשרה ימים אחריה. לאחר שנתיים הצטרף אחי עידו ואחריו בהפרשים קטנים בני דודי שירי, אורי ואני (ליה) ואחרי עוד כמה שנים גם בני דודי האחרים מיה, ניצן, רועי ויואב.

1965 סבי וסבתי, זוג צעיר בתחילת דרכו

סבי עם ילדיו, אחיו ואחותו

סבא ונכדיו

תחביבים

סבא שלי הוא אמן מיוחד, אמן צדפים. באחת מטיסותיו לספרד באחד מטיולי הבוקר שלו הלך בחוף והבחין בצדפים צהובים יפים על החול ומשום מה החליט לאוספם ולהביא אותם אתו בחזרה לארץ, יכול להיות שזה היה ניסיון לתפוס את הרגע אמר, אבל מהשקית הקטנה של הצדפים שהדביק ללא יומרנות על חתיכה של עץ, התפתח תחביב שבמשך שנים מילא אותו ואת הקירות שלך הבית. הוא סיפר שמשהו בצדפים משך אותו, השילוב של הליכה על החוף, נשימה של הים המרגיע ויצירה בצבעים המסתוריים של הצדפים עבורו היו תחליף לחוג.

כמובן שהתחביב התפתח ועבר לנכדים, הרגעים שהכי זכורים לי משהייתי קטנה הם ללכת עם סבא שלי לטייל בים, לאסוף צדפים ולאחר מכן גם ליצור איתם אומנות. זה היה כל כך קסום, שנינו יושבים לנו על כיסאות מתקפלים בממד בביתו, צובעים חתיכות עץ ומדביקים צדפים או הולכים לנו על שפת הים והוא מסביר לי על כל צדף מיוחד שמצאתי זה היה פשוט רגעים של אושר. בכלל לבלות אתו זמן איכות זה פשוט כיף, בין אם כשהייתי קטנה הייתי באה אליו, היינו רואים טלוויזיה והוא היה מכין לי חביתה עם קבנוס, שזאת הייתה מנת הדגל שלנו או בין עם זה כיום בכל יום שישי שכל המשפחה מתאספת אצלו לקפה, עוגה והעלאת זיכרונות.

חלק מעבודות הצדפים של סבי

הזוית האישית

ליה: בשבילי סבא שלי הוא השראה ודמות לחיקוי בכל דבר ודבר, אם זה החיוביות שלו או האהבה האין סופית שלו למשפחה. אחרי העבודה הזאת אני יכולה לומר שאני יותר מכירה את סבא שלי ואת ילדותו ושזה מדהים לדעתי כמה הוא חווה והספיק וכמה הוא השפיע לטובה על כ"כ הרבה אנשים בדרכו ותמיד דאג להם. הדרך שהוא סיפר על חייו והאנשים שפגש במיוחד את סבתא שלי ריגשה אותי מאוד. אני מאוד מקווה שכשאני אהיה בגילו אני אוכל להסתכל אחורה ולומר ״וואו כמה עשיתי וכמה השפעתי״.