מאגר סיפורי מורשת

שמי דרור קרבלניק, נולדתי בשנת 1958 בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, אבא שלי מספר את הסיפור הבא: "היה זה יום שישי, תוך כדי עבודה קוראים לי במכשיר הקשר כי עלי להגיע למשרד ושם התבשר לי כי נולד לי בן. בהגיעי לבית החולים הציגו בפני את התינוק ואני אמרתי – זה לא שלי, כי צבעו כחול ולאט לאט התרגלתי לצבעו שהפך לאט לאט לצבע בהיר".

עובדה היסטורית מעניינת על משפחתי היא שבשנת 1932 הקים פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה בהידרואלקטרית, סבא שלי, פסח ינאי, היה נהגו ועזרו האישי של פנחס רוטנברג (לצערי לא הכרתי אותו).

עם אחי ואחותי

ילדות

התגוררנו בקוטג' בפתח תקווה, הייתה לנו חצר גדולה ובמרכזה בנה אבי בריכת דגים גדולה.

לא אשכח כי באחד מימי הקיץ היוקדים, הציע אחי הצעיר כי נצנן את גופנו בתוך הבריכה אולם אני התנגדתי, לאחר לא מעט שכנועים הסכמתי  ונכנסנו לבריכה וקרה הגרוע מכל, אבי הגיע מהעבודה וראה את מה שקרה, כעס מאוד אולם כשנרגע הבטיח כי יחזיר את המצב לקדמותו ואכן בתוך מספר ימים התמלאה שוב הבריכה במים ובהמון דגים.

בעליית הגג בנו זוג יונים את קנם, אחי הצעיר לקח שני גוזלים ושם אותם בכיס מכנסיו לחמם אותם ובעצם חנק אותם ולא נותר להם אוויר. בנוסף לדגים וליונים, היה גם כלב צייד מסוג פוינטר אנגלי שאהב מאוד לרדוף אחרי חתולים והיה כל כך חזק כך שמשך גם אותי וגם את אחי.

אמי הייתה ספורטאית ושחיינית, היא הייתה רשומה בקבוצת "מכבי אבשלום פתח תקווה". לימים זכתה באליפות הארץ באתלטיקה קלה ובשחייה  ובנוסף אהבה את כל סוגי הספורט ובעיקר את קבוצת הכדורגל מכבי פתח תקווה, אמי לקחה אותי למשחקים ובזכותה עד היום אני אוהד את הקבוצה.

לפני מותה שברה וקרעה את הגביעים והתעודות  בהן זכתה במהלך שנות פעילותה היות וחלתה במחלת ריאות COPD  ולא האמינה שהייתה אלופת הארץ והפכה לשבר כלי. אמי נפטרה בגיל 74.

בצעירותי

מלחמת ששת הימים

בשנת 1967, כשהייתי בן תשע, פרצה מלחמת ששת הימים. אבי פקד עלינו לחפור תעלות בחצר ביתנו ולדפן אותם בשקי חול, אבי חפר במעדר, אמי באת חפירה ואני ואחי עזרנו עם מצקות מהמטבח. כמו כן, היינו צריכים לאטום את כל החלונות על מנת שלא תהיה השתקפות של אור החוצה. . המעבר לרעננה ובר המצווה שלי

בגיל 12 עברנו דירה מפתח תקווה לרמת גן (אצל סבתי) ואני עברתי ללמוד ברעננה בכיתה ח', מדי יום נסעתי באוטובוס של חברת אגד בקו 551 לרעננה לקראת בר המצווה והוריי דאגו לי ללימודי העלייה לתורה אצל הרב טרגר. לימים היינו שכנים, ואשתו של הרב דאגה לי לצלחת מרק חמה ושניצל עם פירה בימים בהם למדתי. הגיע זמן הבר מצווה, פרשת "בשלח", את העלייה לתורה עשינו בבית הכנסת הגדול ברעננה, הוזמנו מעט חברים ומספר קרובי משפחה.

עד לפני גיוסי לצבא למדתי ברעננה, שהייתה רק מושבה, כולם הכירו את כולם. היינו חבורה מגובשת בגילאי 16, לחלקנו היו אופנועים מסוג HONDA או GILLERA. לי לא היה אופנוע היות ואבי לא הסכים בשום אופן, אפילו לא אופניים. התחלתי בגיל 14 לשחק כדוריד בקבוצת הפועל רעננה, הצטיינתי מאוד ולקחו אותי לשחק בקבוצת מכבי תל אביב.

בגיל 18 התגייסתי לצבא והצטרפתי לגיבוש חיל צנחנים, ערב לפני הגיבוש בעת משחק כדוריד נפצעתי בקרסול ואושפזתי בתל השומר. למחרת ברחתי מבית החולים כדי להשתתף בגיבוש, לצערי אחרי כמה עשרות או מאות מטרים נכנעתי לגופי וחזרתי לאישפוז. צירפו אותי לחרמ"ש (חיל רגלים משוריין) וסיימתי שם את המסלול שהחל בבט"ר רפיח והסתים בג'וליס אשקלון.

לאחר סיום שרותי הצבאי התחלתי לעבוד בתור חשמלאי בחברת סולל בונה ולאחר כשנתיים התקבלתי לעבוד בחברת החשמל. תוך כדי עבודתי למדתי בלימודי ערב להיות מדריך טיולים בחו"ל. לאחר תום לימודי הדרכתי חמישה טיולים להנאתי.

בגיל 24 התחתנתי עב"ל דליה ולימים נולדה בתי הבכורה רוני אשר לה שני ילדים: אלון הבכור ודן הצעיר יותר. לאחר חמש שנים מהולדת בתי רוני נולד בני, אור.

הזוית האישית

אלון הנכד המתעד: היה לי כיף לעבוד עם סבא, התוכנית גילתה לי דברים שלא ידעתי עליו.

סבא דרור: הייתה לי חוויה ענקית במסגרת התכנית, נהניתי מהעבודה המשותפת.