מאגר סיפורי מורשת

שמי מישל ברחן. נולדתי במרוקו, בעיר במרקש בשנת 1950. אני נולדתי עם השם מאיר על שם הסבא שלי והוא – היה לו מקרה – 12 שנים לפני לידתי הוא חווה מוות קליני ולאחר מכן הוא זכה להיות בברית מילה שלי. כשנולדתי הוחלט לקרוא לי על שם הסבא וזה נשאר לזכר הסבא שלי. שינו לי את השם ממאיר למישל, כי מישל זה היה שם החיבה שהתגלגל אצל הדודים במרוקו, וכשבאנו לארץ הוחלט לקרוא לי מישל באופן קבוע, וככה נרשם בעלייה לישראל.

להוריי קוראים שלמה ז"ל ורחל/רשל – כיום אנו נוהגים לקרוא לה מאמא (סבתא במרוקאית). אבא שלי היה רב במרוקו ושמו היה ר' שלמה בלחנס בר אסתר ז"ל. הוא היה גם דור שביעי לרב הגדול ר' שלמה בן לחנס/ רבי שלמה אלשאקר. יש לי שבעה אחים: ארבעה בנים: חיים, מישל (אני), הרצל ואבי. ושלוש בנות: רותי, יפה ואתי. בהתחלה היינו אמורים להיות תשעה אחים, אח אחד מת בלידה והאח השני מת בגיל חמש.

גרנו בבית קטן, לא גדול מדי. היו מספר רב של חדרים בתוך הבית, היה לנו מטבחון קטן פתוח ללא דלתות, היה לנו חדר מקלחת ובחצר באר שממנה שאבנו מים, חיממנו אותם והתקלחנו בהם. את הבגדים כיבסנו על מקל: היינו שמים ומים סבון והיו מכבסים את הבגדים.

בחצר שלנו היו מספר משפחות והילדים שיחקו והוציאו אותנו החוצה, אבל מחוץ לחצר היה אסור לנו לצאת בגלל הסביבה שהייתה עוינת באותה תקופה, למרות מערכת היחסים הטובה עם השכנים הערבים. השכונה שלנו היא מקום צר, בצבע כזה חמר. היינו יוצאים רק בליווי, זה היה נקרא "הגטו במרוקו" והוא נועד על מנת לשמור על יהודי מרוקו שלא יהיו קורבן לפרעות שהיו באותה תקופה במרוקו.

יש לנו ים במרוקו אבל ללכת לשמה היה עניין של מרחק גדול. לי לא הרשו ללכת כי הייתי קטן אבל המבוגרים היו הולכים. היה לנו בית כנסת לתושבי המקום. בשנת 2014 נסעתי למרוקו ושיחזרתי את כל התפילות והמקום בו סבא ישב ואיפה אבא שלי ישב ואיפה הדודים, וזה מאוד ריגש אותי.

לסבא שלי קראו מאיר ולסבתא שלי קראו אסתר. אבא שלי עסק במרוקו בבית חרושת לתבלינים, הוא היה שם טוחן פלפלים חריפים וזה בית חרושת שהיה של סבתא שלי מצד אימא. אימא שלי הייתה צעירה וטיפלה בילדים. אבא שלי, עליו השלום, היה אדם טוב. בחוץ לארץ לא למדו קראו וכתוב, לכן בא לארץ ולמד את הכל בעל פה, את כל התפילות. הוא תמיד אהב ודיבר בגובה העיניים אל אנשים, ללא גאווה, וזו אחת התכונות החזקות של אבא שלי זיכרונו לברכה. לדוגמא, כשילד קטן פנה אליו , הוא דיבר אליו כאדם מבוגר, וגם כשאדם מבוגר הגיע או אדם צעיר ממנו דיבר אליו, הוא תמיד נתן כבוד. התכונות של אימא שלי היא שהיא הייתה מאוד דומיננטית, היא פעלה לחנך לטפל ולתת, היא ידעה לכלכל את עצמה ואת הילדים שלה.

ילדותי

בילדותי היו לי חברים טובים ואפילו מצוינים. בילדות כמובן כל החברים זה מאותו המקום שהיינו גרים בו, בשכונה. אני יותר גדלתי בעיר באר-שבע ורוב חבריי היו מבית הספר ומהשכונה שלנו, היינו נפגשים בבתי הספר והיינו עושים שיעורי בית. בסיום שיעורי הבית היינו יוצאים החוצה לתוך החצר שהייתה משותפת עם כל השכונה. אני בקשר עם חלק קטן מאוד מהחברים האלה לצערי הרב. אני למדתי בבית ספר מעלות ממלכתי דתי, מערכת היחסים בדרך כלל עם המורים הייתה מצוינת והיה יחס טוב מצד המורים. הייתה משמעת והיה סדר מופתי באותה תקופה. אני זוכר שבהפסקה הגדולה, הפסקת עשר, היו מביאים לנו בקבוקי חלב, מחלקים לכל הילדים והיו מקבלים את זה בחינם. כל ילד היה מקבל בקבוק חלב קטן כמו אקטימל של היום היינו יוצאים ומשחקים בחוץ ללא הפרעה, ללא ריב, ללא כלום, כי מי שהיה מתנהג לא בסדר היה מגיע למנהל – ומי שהיה מגיע למנהל המצב לא טוב. לא הייתה לנו חטיבת ביניים. למדנו מכיתה א' עד ח' באותו בית ספר ולאחר מכן כל אחד היה הולך למקומו בהתאם לציונים שלו, שהכתיבו אם זה בית ספר מקצועי או בית ספר עירוני.

בשעות הפנאי שלי בחלק מהזמן הייתי הולך למועדון מטעם בית הספר, כמו שהיום יש מכבי נוער עקיבא. היו לנו מפגשים כאלה, בדרך כלל במוצאי שבת. היה לנו גם את המשחקים שלנו שהיינו נפגשים כל החברים ומשחקים, היה לנו מונופול המפורסם עד עצם היום הזה. מונופולהוא משחק ותיק והיה קיים עוד בתקופה שלנו, אבל לא הייתה אפשרות לרכוש אותו מבחינת האמצעים, אז למי שהיה את המשחק בבית – הוא היה מזמין את החברים הכי טובים אליו הביתה. היו שומרים על המשחק הזה – שלא יקרעו הקלפים או שלא ישבר חלק או כל דבר אחר, שלא חלילה ייגרם נזק. מדי פעם הינו עושים סבבים.

בתחילת שנות העשרים לחיי אהבתי להאזין לשירי ארץ ישראל וגם שירים מהילדות של פיוטים ומרוקו ושל בתי הכנסת ושירת הבקשות, כמו גם את שירי אותה תקופה של הזמרים הגדולים.

העלייה לארץ שיכלה להיגמר במוות

עלינו לארץ כמשפחה ממרוקו לישראל בשנת 1955. הסיבה לעלייתנו היא הכמיהה לארץ ישראל. כל יהדות מרוקו רצתה לעלות לארץ ובעיקר לירושלים עיר הקודש. הגענו לארץ ישראל באונייה. כשהגענו לפה (לישראל) האונייה הגיעה לנמל חיפה ומשם העבירו את כל העולים ופיזרו אותם בכל חלקי הארץ. אנחנו הגענו לעקרון, מזכרת בתיה של היום, ושם גרנו.

את השפה העברית למדתי מהילדים שהיו בארץ שקצת יותר ותיקים ממני ובבית הספר למדתי עוד יותר את השפה. באותה תקופה כעולה חדש הייתי ילד בן שש, והשתדלתי ללמוד יפה במסגרת הילדים והתלמידים שהיו בבית ספר. גרנו בדירה קטנה של 34 מ"ר עם שני חדרים, סלון וחדר שינה, מטבחון קטן וגינה. לימים אבא שלי שלמה עשה מזה גינה שסיפקה כמעט את כל הצרכים שלנו.

בתור ילד בזמן העלייה אחותי חלתה באדמת ודיווחו על זה לשלטונות במרוקו לפני יציאתנו. מחלקת העלייה באה לאונייה והם החליטה שאין לה מקום לחיות ופשוט מאוד לפנות אותה מהאונייה. אימא שלי לא הייתה מוכנה לעזוב אותה לדקה ללא השגחה והיא ברחה להם בתוך האונייה והסתתרה. בזכות המאבק האישי שלה של אימא שלי היא חיה ואימא שלי זכתה לראות את הבת שלה לימים בארץ ישראל כשהתחתנה, נולדו לה ילדים ונכדים וכן הלאה.

סבא התחתן עם סבתא באמצעות ד"ש עם שיר בתוכנית רדיו

הכרתי את אשתי לראשונה בחתונה של חבר בשנת 1971 והקשר נותק. בשנת 1973 יזמתי קשר חדש בד"ש (דרישת שלום) עם שיר בתוכנית ברדיו, ובו ביקשתי לחדש את הקשר. וזה הצליח.

בתחילת 1974 הקשר התחזק והתחתנו ביוני 1975. נולדו לנו שלושה ילדים בריאים, שתי בנות ובן: מיטל הבכורה, סיוון האמצעית, ושי הצעיר ביותר, בן הזקונים. נולדו לנו שמונה נכדים: שלושה בנים וחמישה בנות – הגדול איתי, השנייה יעל, השלישית נועה, הרביעית אריאל, החמישי דניאל השישית שקד, השביעי יואב, והרביעית והאחרונה – הודיה. עדיין אין לנו נינים אבל יהיו בעזרת השם. מיטל הבכורה שלנו עובדת ביעוץ משכנתאות בבנק הפועלים, סיוון האמצעית (ילדת הסנדביצ') כעורכת דין ושותפה במשרד גדול, שי האחרון והצעיר בן הזקונים כמהנדס תוכנה.

הזוית האישית

יעל הנכדה המתעדת: היה לי ממש כיף ומעניין לחקור את חייו של סבא שלי. גיליתי המון דברים שקרו לו וגם דברים משפחתיים, גיליתי גם המון על המשפחה שלו ושלי.