מאגר סיפורי מורשת

סבי ראובן זיו נולד ב1940 באיסטנבול שבטורקיה.

כשסבא שלי היה בן עשרים ושבע, הוא קיבל תעודה ורישיון של רופא. הוא היה צריך לסיים שנת שרות, אז הוא ביקש לדחות את שנת השרות עד שהוא יסיים ללמוד.

סבא היה כבר נשוי לסבתא והיו לו שני ילדים (הדודים שלי), לכן שבצו אותו לשירות במחנה בקריה בתל אביב, שם הוא טיפל בחיילים. פעם בחודש היו הרופאים ששירתו בקריה בתל אביב, מחליפים את הרופאים ששירתו בבקעת הירדן, במקום שניקרא ארץ המרדפים.  שם זה הגבול עם מחבלים שרצו לפגוע בישראלים.

ארץ המרדפים הוא כינויו של אזור במזרח ארץ ישראל, הכולל את בקעת הירדן, מדבר שומרון וחלקו הצפוני של מדבר יהודה, לאורך המורדות המזרחיים של שדרת ההר המרכזית מצפון לים המלח. הכינוי ניתן לאזור במהלך מלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתנהלה בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים (1970-1968), בשל המרדפים שנערכו בו אחר מחבלים שחדרו מירדן לישראל דרך אזורים אלו. התקופה שבין מלחמת ששת הימים (1967) לבין ספטמבר השחור (1970) התאפיינה במאבק מתמשך במחבלים ערביים שחדרו לשטחה של ישראל דרך הגבול עם ירדן. בתקופה זו הוקמה חטיבת הבקעה שתפקידה היה להגן על גבולה המזרחי החדש של מדינת ישראל. מאות מחבלים נשבו בעשרות מרדפים בבקעת הירדן, ומנגד גם לצה"ל היו  נפגעים, רבים מהם מפקדי הכוחות בשטח. (ויקיפדיה)

בהגיע תורו של סבא שלי להחליף את הרופא של המקום, הוא ניפרד מהמשפחה ויצא למחנה בבקעה. באותה תקופה הייתה מלחמה בין ירדן לישראל (מלחמת ההתשה) והירדנים ישבו על ההר ואנחנו, הישראלים, היינו בבקעה.

הירדנים יכלו לפגוע בנו מכל מקום שהם רצו. כשסבא הגיע למחנה, היו שם צנחנים שרדפו אחרי המחבלים ושמרו על הגבול. הצנחנים היו אמורים להשתחרר. למחרת היום היה לחיילים מספיק נשק, והם התחילו לירות על הירדנים עם תותחים. הירדנים התחילו לירות בתותחים חזרה. הירדנים ראו אותנו מלמעלה והם פגעו בדיוק בכל מטרה שהם רצו. הצנחנים שהיו במחנה צעקו שהלך המטבח, והלכה המרפאה, וסבא שלי צעק לחיילים להיכנס מייד למקלט, ודחף אותם למקלט. הוא נשאר האחרון להשגיח שכולם יכנסו למקלט. כשסבא שלי התכוון להיכנס למקלט, הירדנים ירו פגז שפגע קרוב מאוד אליו. סבא שלי ניפצע קשה בצוואר, מהרסיסים, ופינו אותו במסוק לבית החולים (תל השומר) כי הוא היה בסכנת חיים. אחרי שניתחו אותו, וכשהתעורר בבוקר, כל הקצינים הגבוהים שבקריה כולל הרופא הראשי, באו לבקר אותו, והרופא הראשי אמר "דוקטור זיו אתה גיבור, אתה הפצוע הקרבי היחיד של המרפאה של תל אביב."

הזווית האישית

אריאל: בהתחלה חשבתי שזה יהיה משעמם וארוך אבל כשהתחלתי להקשיב לסבא, והבנתי את הסיפור, היה לי מעניין, ובנוסף למדתי סיפור חדש על סבא שלי.

סבא: היה  מהנה לספר את הסיפור שלי, לנכד המקסים שלי, ואני ממש גאה באריאל, שהוא עשה את זה כל כך טוב. אחרי שהוא סיים לכתוב, הסתכלתי על הסיפור זה והייתי ממש שמח.