מאגר סיפורי מורשת

הקדמה

אני דפני גלייזר, בת 12 שגרה בצור משה ולומדת בבית הספר יסודי "בכר רוסו". במסגרת תוכנית ה"קשר רב דורי" שמתקיימת השנה בבית ספרנו קיבלנו משימת חקר תולדות אחד מבני משפחתי.

אם אוספים את כל בני משפחתי הקרובה ביותר משני הצדדים, נצטרך שולחן לכ-40 אנשים ולכל אחד ואחת יש סיפור מרתק. שורשיי משפחתי מאוד מורכבים ומעניינים שנוצרו במגוון ארצות: אוקראינה, רומניה, מולדובה, יוון, טורקיה, ישראל וגם מצדו השני של הגלובוס – מקסיקו.

סיפור משפחתי הינו מאוד אופייני לתולדות העם היהודי שעבר טלטלות רבות מתחיל בסוף מאה 19 ונפרס לתקופה של יותר ממאה שנה שכללו שתי מלחמות עולם, מהפכות, מעברים בין המדינות, עליה לארץ ישראל, מלחמות ישראל ועוד הרבה אירועים משמעותיים שהטביעו את חותמם על חיי משפחתי.

מאחר ובמסגרת תכנית "קשר רב דורי" נדרשתי לספר רק על בן משפחה אחד בלבד, התמקדתי באביו של אבי, אלכס ז"ל, סבא ישעהו גלייזר ז"ל – סבא סאשה.

סיפור חייו של סבא סאשה – ישעיהו בן שלמה גלייזר ז"ל

לא זכיתי להכיר את סבא סאשה, כי הוא נפטר ממחלה קשה בגיל 60, שש שנים לפני שנולדתי, לכן החלטתי לחקור וללמוד את סיפור חייו. חשבתי שהכי מתאים לראיין את סבתא שלי לארה גלייזר, ואת דודה שלי אסתי רוזן (גלייזר).

סבתא ענתה לי על הרבה מאוד שאלות על המשפחה של סבא ועליו, ואסתי עזרה לי להבין איזה אבא הוא היה.

מסיפוריהן עולה כי סבא סאשה היה איש מאוד מיוחד.

מי היו ההורים שלו?

הורים של סבא סאשה, אסתר ושלמה גלייזר נולדו בשנת 1912 בעיירה TELENESHTI באזור BESSARABIA בתקופה של שלטון הצאר הרוסי ונחשבו אזרחי האימפריה הרוסית. בעיירה גרו הרבה משפחות יהודיות דתיות ומסורתיות. אבא של סבתא רבתא אסתר היה שוחט, והאחים שלה למדו להסמכה לרבנות בישיבות ברומניה.

החל משנת 1918 ועד 1940 האזור היה שייך לממלכת רומניה.

סבא רבא שלמה וסבתא רבתא אסתר התחתנו בשנת 1936. בשנת 1937 נולדה להם בת בשם חנה. המשפחה היתה בעלת חנות מכולת וגרה בכפר ליד העיר BALTZI שבצפון BESSARABIA.

החל משנת 1940 אזור עבר לשליטת ברית המועצות והפך להיות חלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית מולדובה.

המעבר היה קשה מאוד, רכוש המשפחה הוחרם והם נשארו ללא כלום. סבא רבא שלמה נאלץ לעבוד בהובלות עם עגלת סוסים ולמד לנהוג על משאית. לסבתא רבתא אסתר לא היה מקצוע והיא לא יכלה לעזור בכלכלת הבית, אך העתיד היה יותר קשה. באירופה כבר פרצה מלחמת העולם השנייה וביוני 1941 הצבא הגרמני פלש לגבולות ברית המועצות. אזור מולדובה היה בין הראשונים שספגו את המכה, הן מצד הצבא הגרמני והן מהצבא הרומני שהיו בעלי ברית של גרמניה נאצית.

האנשים החלו לברוח מזרחה בכל הכלים האפשריים: ברגל, בעגלות סוסים, במשאיות, ברכבות והרבה פעמים נפגעו מהפצצות של חיל האוויר הגרמני. גם משפחתו של סבא ברחה על נפשה מהגרמנים. במהלך חצי שנה חלקם נהרגו על ידי הגרמנים (אבא של סבתא רבתא אסתר) וחלקם מתו ממחלות וביניהם אחותו הגדולה של סבא סאשה – חנה וההורים של סבא רבא שלמה שנפטרו בחורף של שנת 1942.

שלטונות ברית המועצות פיזרו את הפליטים בכל רחבי מזרח המדינה והציבו אותם במקומות שהיה נדרש כוח אדם לעבודות שונות בעורף: עבודות במפעלים מייצרי תחמושת והספקה צבאית אחרת, עבודה באזורים חקלאים. הפליטים מילאו מקומות עבודה של האנשים שגויסו לחזית הצבאית הפעילה.

משפחת גלייזר הגיעה לאיזה כפר נידח  באזור עיר גורייב GURIEV בקזחסטאן וחיה בתנאים מאוד קשים של חוסר מזון ותרופות, עבדו מאוד קשה. במקום לא הייתה קהילה יהודית אך בכל זאת השתדלו לשמור על המסורת היהודית.

איפה ומתי הוא נולד?

גם לאחר שהמלחמה נגמרה המשפחה לא חזרה לביתם במולדובה המשיכו לגור בקזאחסטאן עד לאחר הלידה של סבא סאשה ביום 28 ביולי 1945 בעיר GURIEV, שנמצאת על ספת נהר אורל, שבגבול אירופה ואסיה. היום עיר זו נקראת  אטיראו במדינת קזחסטאן.

במקום לא היה ניתן לקיים מצוות ברית מילה ולכן המשפחה חזרה למולדובה על מנת לקיים את הנדרש. הנסיעה ארכה כשלושה שבועות ברכבות מסע. מאחר וכל רכושם לפני המלחמה הוחרם, נגנב או נהרס בזמן המלחמה, ולא היה להם מקום מגורים, הם נאלצו לנדוד ממקום למקום עד שבסף הגיעו לעיר BALTZI ושם בנו את ביתם. סבא רבא שלמה עבד בעבודות מזדמנות וסבתא רבתא אסתר הייתה עקרת בית.

סבא סאשה בילדותו

 

איפה הוא למד בתור ילד ומה אהב לעשות?

כפי שהיה מקובל באותה תקופה, סבא סאשה למד בבית ספר יסודי שמונה שנים ולאחר מכן השלים את לימודי התיכון בשעות הערב, ובמקביל בשעות הבוקר עבד במפעל מוצרי חשמל. הוא היה נער מאוד אקטיבי: אהב ספורט ובמיוחד כדורגל, אהב מוזיקה ולמד לנגן על אקורדיון.

 סבא סאשה בילדותו מנגן על אקורדיון

בגלל מצב האנטישמיות ומגבלת מקומות ללימוד למקצועות השכלה גבוהה, ליהודים היה כמעת בלתי אפשרי להתקבל לימוד רפואה במולדובה, ולכן בגיל 17 לאחר שסיים לימודי בית ספר תיכון, נסע לעיר קראגאנדה KARAGANDA שבקזחסטאן ללמוד רפואה במשך שש שנים.

אחרי שסיים את הלימודים בשנת 1968 גויס לשרות סדיר בצבא סובייטי בתור קצין רפואה ושירת במשך שנתיים כרופא חטיבתי בגבול עם סין ואפגניסטאן.

סבא סאשה קצין רפואה

 

 

 

 

 

 

 

מה עשה שהיה גדול?

אחרי שהשתחרר מהצבא בשנת 1970 חזר למולדובה, התמקם בעיר הבירה קישינב והתחיל לעבוד בתור רופא בבית חולים נייד לעזרה ראשונה במקביל עם התחלת התמחות בכירורגיה אורתופדית וטראומה שכללה גם ביצוע ניתוחים רבים.

גם כאן מתוך אהבה לספורט היה מטפל בשחקני קבוצות כדורגל שנזקקו לטיפול בפציעות שונות והצטרף לצוות הרפאי של קבוצת כדורגל מקומית בקישינב.

בתמונה המצורפת סבא סאשה מצולם עם חברי קבוצת הכדורגל מהעיר קישינב (עומד שלישי מצד שמאול)

הקמת משפחה

בשנת 1971 התחתן עם סבתא לארה, סטודנטית בפקולטה להנדסה אזרחית והזוג גר בעיר קישינב.

בשנת 1974 נולד להם בן אלכס (אבא שלי) ובשנת 1979 בישראל נולדה בת-אסתי (דודה שלי).

הזהות היהודית ועליה למדינת ישראל

למרות שסבא סאשה נולד והתחנך בתקופת שילטון קומוניסטי של ברית המועצות, את הזיקה אל ערכי ההיסטוריה והמסורת היהודית הוא ספג מהבית: במשך כל השנים הקשות בברית המועצות הוריו שמרו על המנהגים והערכים של בית יהודי: החל מברית מילה, בר מצווה, בתי כנסת בשבתות וחגים, תפילות וצום יום כיפור, סיפורי תנ"ך, וכמובן, חגגו את כל חגי ישראל כנדרש. שמירה על יהדות היתה ערך עליון למשפחה.

סבא רבא שלמה הרבה מאוד שנים שמר תקווה לעלות לארץ ישראל, אך בנסיבות המציאות של ברית המועצות זה היה בלתי אפשרי. כאשר בתחילת שנות ה – 70 ראשוני העולים הצליחו לקבל אישורים לעליה לישראל, סבא רבא שלמה וסבא סאשה, שרק השתחרר מהשירות בצבא הסובייטי, החלו בהכנות לעלייה, אבל בגלל שירות הצבאי של סבא סאשה לא היה ניתן לממש את הביצוע במשך חמש שנים, לכן המסמכים לעלייה הוגשו רק בשנת 1975 ונתקלו בבירוקרטיה רבה.

שנות ה-70 של המאה הקודמת בברית המועצות היו שנים של אנטישמיות פרטית ושלטונית קשה. בתקופה זו התייחסו ליהודים שרצו לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל, כאל בוגדים פוליטיים והוטלו עליהם מגבלות רבות בכל התחומים כגון: המשך עבודתם בתפקידים מסוימים, קבלה ללמודים ועוד…

היו לא מעט מקרים שהאנשים נשפטו, הוגלו או נשלחו לבתי הכלא.

ברגע שנודע במקום העבודה של סבא סאשה על כוונותיו להגשת מסמכי בקשה לעזיבת ברית המועצות ועלייה למדינת ישראל, הנהלת בית החולים הגבילה את פעילותיו כרופא מנתח ובסופו של דבר הוא נאלץ להתפטר. גם סבתא לארה נאלצה להתפטר מעבודתה.

במשך כשנתיים המשפחה חיה בפחד מתמיד מהשלטונות סובייטיים: הבקשה לקבלת אשרה לעלייה סורבה כמה פעמים, לא היה ניתן לעבוד ולהתפרנס והעתיד לא היה ברור.

סבא סאשה וסבתא לארה למדו עברית על פי הספרים שנשלחו מישראל דרך רשת מחתרתית בלתי חוקית, התחברו לקבוצות אנשים צעירים כמוהם שרצו לעלות לישראל, השתתפו בסמינרים, הרצאות ומכינות לעליה וזה היה נחשב מבחינת שלטונות ברית המועצות כפעילות עוינת שהעונש בגינה היה מאסר או גלות למחנות עבודה בסיביר.

לא פעם סבא סאשה הוזמן לחקירות, בהן הסתבר לו שנערך מעקב אחרי הבית והטלפון של המשפחה היה בהאזנה. באחת החקירות נדרש סבא סאשה למסור לחוקר כל ספרים ומחברות של לימוד עברית.

במקביל סבא וסבתא עשו מאבק ארוך זמן תוך הגשת עררים ובקשות חוזרות ונשנות לממשלת ברית המועצות לקבל אשרת יציאה לישראל.

גם המשפחה בישראל פעלה לשחרור והגישו תלונות לארגונים יהודיים וארגוני זכויות האדם בארה"ב אשר גם פנו לשלטונות ברית המועצות.

בסוף המאבק הצליח ובחודש אפריל 1977 התקבל האישור המיוחל. ביום 8 ביוני 1977 משפחת גלייזר (סבא סאשה, סבתא לארה, אבא שלי אלכס וסבתא רבתא אסתר) הגיע לארץ ישראל. סבא רבא שלמה לא זכה להגיע לישראל – נפטר ממחלה קשה בשנת 1974.

החיים בארץ

ביום העלייה המשפחה הגיעה לעיר רחובות, שם התגוררו ולמדו באולפן שישה חודשים. לאחר שסבא סאשה התקבל לעבוד כרופא בבית החולים הילל יפה בחדרה והתחיל מחדש מסלול התמחות בכירורגיה אורטופדית, המשפחה עברה לגור בשיכון עולים קריית נורדאו בנתניה. המשפחה התגוררה בסביבת עולים חדשים כמוהם שהפכו לחברים לכל החיים. גם סבתא לארה מצאה עבודה במקצוע שלה כמהנדסת אזרחית.

במסגרת עבודתו בבית החולים טיפל בהרבה מקרים של מחלות ופגיעות שונות כגון גפיים שבורות, פגיעות בגב ועוד, לרבות טיפול בפצועים נפגעים בפעולת טרור שקרתה במרץ 1978 – אוטובוס קו 305.

גם בארץ סבא סאשה התגייס לשרות סדיר כקצין רפואה בצה"ל, השתתף במלחמת לבנון ראשונה ובשרות מילויים פעיל.

סבא סאשה בתקופת השירות הצבאי

איזה תחביבים היו לו:

תחביב העיקרי והאהבה של סבא שלי היו ספורט, מוזיקה, אומנות וטיולים.

ספורט: במיוחד סבא אהב כדורגל, כדורסל וטניס.

כדורגל: אהבתו לספורט זה הייתה כל כך גדולה שהיה מוכן לשבת שעות ולצפות במשחקים בכל האולם. בנוסף הוא גם שימש כרופא צמוד של קבוצת כדורגל מכבי נתניה במשך כתשע שנים: היה יוצא לכל המשחקים של הקבוצה בארץ ובחו"ל, נסע עם הקבוצה למחנות אימון. השחקנים ידעו שיש להם דלת פתוחה למרפאה שלו יום ולילה לכל טיפול שנדרש.

בתמונה המצורפת סבא סאשה (שלישי מצד ימין)

מצולם עם שחקני קבוצת "מכבי נתניה" ושחקן העבר המפורסם מוטל'ה שפיגלר שהיה המאמן של הקבוצה

אפילו היה מקרה שטקס בבר מצווה של אבא שלי אלכס, סבא היה צריך לעזוב את בית הכנסת על מנת לטפל בשחקן שנפגע.

הוא לא רק היה רופא שמטפל בשחקנים, הוא גם בעצמו היה ספורטאי שהתאמן לשחק כדורגל, טניס, הרמת משקולות ואימוני כושר אחרים, הוא היה מסוגל לקום בארבע לפנות בוקר כדי ללכת למכון הכושר. פעם אחת הוא יצא מהבית עם חבילה של מגבת וציוד ספורט, ובדרך לאימון ניידת משטרה עצרה אותו כי הם חשבו שהוא סוחב משהו חשוד, זה היה מצחיק, כי התברר שאחד השוטרים הכיר אותו עקב פעילותו במועדון הכדורגל של נתניה והיה מוכר להם כאיש שתמיד היה בידיו תיק מיוחד עם ציוד רפואי לעזרה ראשונה.

סבא סאשה עם תיק ציוד לעזרה ראשונה

טיולים

סבא אהב לטייל מאוד, לפני שסבא וסבתא עלו לארץ, לא הייתה להם אפשרות לטייל כי הם למדו ועבדו. אחרי שהם עלו לארץ, חמש שנים שהם לא יצאו  לחופשות ארוכות, אך השתדלו לטיים בארץ ומאוד אהב  לסדר את הנסיעות באופן שכל פעם היה מתוכן טיול באזור אחר. וכך למד להכיר את הארץ ישראל. התרשם מאוד מהמגוון העשיר של האזורים הגיאוגרפיים של מדינתנו נקטנה.

 תמונות מטיוליו של סבא שאשה

אחרי החמש שנים האלה  סבא התחיל לתכנן טיולים ברחבי העולם: ייוון, איטליה, צרפת, גרמניה, אנגליה, אוסטריה, שוויץ, תאילנד, הון-קונג, ארצות הברית, קנדה, ספרד, פורטוגל, ועוד הרבה ארצות אחרות. גם הילדים השתתפו בנסיעות לחו"ל יחד עם ההורים.

לרוב בטיולים הוא האהב מאוד ללמוד על תרבות המקום, לבקר במוזיאוני אומנות, ארמונות, טבע וכמובן איך שלא… אוכל! בכל מקום שהוא הגיע בטיול, הוא אהב לנסות את הדברים החדשים. ואהבה זאת לטיולים ואוכל הוא העביר בירושה לילדים והנכדים שלו.

מוזיקה ואומנות

סבא סאשה היה חובב אופרה ובלט מושבע ולא הפסיד אף הפקה חדשה בישראל.

עד היום סבתא לארה שומרת את האוסף ספרי אומנות וקולקציה דיסקים של מוזיקה קלסית שסבא אסף במשך עשרות שנים. כמו כן היה רקדן מעולה ואהב לשחק תפקידים שונים בתיאטרון לא פורמלי. הוא כל כך אהב את המשחק שהיה מתבדח: "אם לא היו מכריחים אותי ללמוד רפואה, בטוח יכולתי כבר להיות שחקן תיאטרון".

סבא גם אהב מאוד חיות מחמד. מצעירותו היו לו חיות בבית שקבלו ממנו פינוק, חום ואהבה.

במשפחה מספרים שיום אחד סבא שלי וחבר שלו הסתובבו ברחוב ומצאו כלבלב, הם לקחו את הכלבלב הביתה אך בגלל שההורים לא הסכימו  להכניס את הכלבלב לבית,  הם הדליקו מדורה בתא נהג במשאית לחממם את הכלב,  למזלם מישהו גילה אותם לפני שהם גרמו לאסון.

כמעט כל הזמן בביתו חיו חיית מחמד: חתול או כלב ויש הרבה סיפורים מצחקים על כלבים וחתולים שהוא גידל. בתמונה המצורפת רואים את הכלב האהוב שלו סטר אירי בשם רובי שתמיד היה צמוד אליו.

 סבא סאשה עם הכלב האהוב

 

עזרה בקליטה של עולים חדשים

סבא סאשה ראה חשיבות רבה בעזרה לקליטת עולים חדשים ועזר ככל יכולתו על ידי סיוע והכוונה בתחילת דרכם בארץ. חלק מהמשפחות אך התגוררו בביתו בימים ראשונים בארץ עד שמצעו את מקומם לגור. בכל החגים היה מזמין משפחה או שתיים לחלוק את שולחן החג, דאג להסביר וללמד את המנהגים והמסורת ארץ ישראל. בשל קשריו הרבים ידע גם לסייע במציאת מקומות עבודה ותמיד שימש כאוזן קשבת לעולים החדשים.

איש משפחה

המשפחה היתה מאוד חשובה לסבא: היה שותף מלא בניהול משק בית וגידול הילדים, אלכס ואסתי. היה תומך ומפרגן, ראה חשיבות רבה בחינוך לעצמאות לילדים, עודד יכולת למידה וסקרנות, לימוד שפות זרות, במיוחד אנגלית והרחבת אופקים וידע כללי.

תמך בסבתא לארה כאשר רצתה ללמוד ולהשתלם ונסעה לצורך כך לארצות הברית לחצי שנה. היה מאוד גאה בהישגים שלה בתחום המקצועי של התפקיד שלה כמהנדסת של המועצה האזורית עמק חפר. היה מאוד גאה בהישגים בלימודים של הילדים, אלכס ואסתי, והעריך מאוד את בחירתם בבני הזוג: אימא שלי אילנה, וניר, בעלה של אסתי.

סבתא מספרת שמאוד התרגש להיות סבא לנכדתו הראשונה, אחותי הגדולה אופיר, שנולדה בשנת 2003 והיא היחידה שזכתה להכיר את סבא לפני שהוא נפטר בשנת 2005.

סבא וסבתא עם הנכדה הראשונה

כל יתר הנכדים: גילי, לירי, דין ,רון ואני – דפני, מכירים את סבא רק מהתמונות והסיפורים.

סבא בתור אבא

בשביל הפרק הזה, בנוסף לסיפורים של סבתא לארה, ראיינתי את דודתי אסתי רוזן (גלייזר) שעזרה לי להבין איך הוא היה בתור אבא,

היא ספרה שהוא היה אבא מצוין, הוא היה מצחיק בעזרת ריקודים ושטויות, הוא היה מכין אוכל טעים, מנת דגל שהילדים מאוד אהבו, היתה תפוחי אדמה עם נקניקיות וחביתה.

הוא היה תמיד בבית, הוא עבד מפוצל מרפאה מקצועית בקופת החולים בנתניה, שהייתה מאוד קרובה לבית שלהם, זאת אומרת שהוא היה תמיד נגיש. הוא לא היה מאלה שיושבים עם הילדים על שיעורי בית, אבל הוא היה ומלמד ומסביר בשיחות לא פורמליות ומספר הרבה סיפורים בנושאים שונים ובמיוחד היסטוריה, ולא רק על דברים שנלמדים בבית הספר.

לסבא סאשה היה מאוד חשוב חינוך הילדים שלו, והוא הקפיד להקנות להם ערכי עצמאות, נחישות, ידע, הרחבת אופקים, אהבת האדם ומתן כבוד לאנשים באשר הם.

סבא היה איש מאוד חברותי, ותמיד היו סביבו הרבה חברים. מצד אחד הוא היה מאוד משחרר אבל מצד שני מאוד קשוח, על הדברים החשובים הוא התעקש, אבל על חברים ובילויים הוא היה קליל. היא ספרה לי שהיא זוכרת שהיא הייתה קטנה, אז בקיץ הוא תמיד היה נוסע עם מכבי נתניה למחנה אימונים, והוא תמיד היה חוזר עם מלא מתנות ודברים מגניבים, והיה דברים שלא היה בארץ, זה היה מגניב.

כשסבתא טסה ללמוד בארצות הברית, אבא שלי, אלכס, היה בצבא, ואסתי נשארה בבית יחד עם סבא שלי, זה מאוד קירב ביניהם, הייתה להם חלוקת עבודה בבית, היא הייתה אחרית על הכביסות והוא על האוכל שהיה מעולה. בזמן שאסתי התגייסה לצבא הוא כבר היה חולה מאוד, אבל תמיד היה שם, מפרגן, עוזר, תומך והוא היה מאוד גאה בה.  אסתי אומרות שהוא היה איש מזהים ואבא מדהים שתמיד היה שם, והיא אוהבת ומתגעגעת.

 סבא סאשה עם בתו אסתי (דודתי)

סיכום

אם מסכמים את עקרונות שהיו מאוד חשובים לסבא ושמשו כאמות מידה שלו בכל אשר עשה אפשר לתמצת אותם כעשרה עקרונות שסבתא לארה הגדירה כמרשם רפואי – עשרת הדיברות של סבא סאשה:

אולי ממבט ראשון נראה שאלו כללים של בן אדם שרוצה לחיות חיים יפים, אך לחיות לפי עקרונות אלו לא קל ולא פשוט – צריך לעבוד קשה.

סבתא לארה מספרת שאכן סבא היה איש עבודה חרוץ שהשקיע הרבה שעות עבודה: לפעמים ביום אחד עבד בשלושה מקומות: במרפאה של קופת חולים כללית, במרפאה הפרטית שלו, ועוד ואפילו נסע למשחקים עם קבוצת כדורגל מכבי נתניה. היו ימים שהיה השתתף גם בעבודת וועדות מקצועיות של ביטוח לאומי.

במקביל לעבודתו הקשה תמיד שאף ללמוד ולהתקדם במקצועו כרופא: כבר לפני 40 שנה למד עקרונות ושיטות רפואה סינית והיה בין הראשונים שניסה לשלב לצד הרפואה הקונבנציונלית גם טיפולים אלטרנטיביים למתן פתרון לחולים שלו.

לצער רב של המשפחה סבא היה חולה קשה במשך כשש שנים והלך לעולמו ביום 13 דצמבר 2005 .

יהיה זכרו ברוך!

היום אנחנו שישה נכדים: ארבע בנות ושני בנים, שלמעשה מעולם לא פגשנו את סבא, אף פעם לא דברנו עמו, מכירים אותו רק מהסיפורים ומהתמונות. למרות זאת ואני יכולה לומר, כל אחד מהנכדים שלו ירש כמה גנים שלו: אופיר, עוד מעט בת 20, הנכדה הראשונה, חובבת אומנות כעת משרתת כחובשת בצה"ל. גילי, בת 16.5, שחקנית מתלמדת בתיאטרון הקמרי. לירי, בת 13, משחקת בקבוצת כדורגל בנות עמק חפר וחזרה לא מזמן מטורניר כדורגל בספרד. דין, בן 11, שחקן כדורסל שמתאמן שלוש פעמים בשבוע. רון, בן חמש, גם חובב כדורגל שמכיר בשמות את כל קבוצות כדורגל בעולם, ואני, דפני, פעמיים בשבוע משחקת כדורעף.

נראה לי שאם היינו נפגשים יכלו להיות לנו הרבה שיחות מעניינות.

הזוית האישית

סבתא לארה: דפני, נכדתי הצעירה, פנתה אלי וביקשה להצטרף לפרויקט "קשר רב דורי" שמתנהל בבית ספרה בכר רוסו במושב צור משה. בקשתה לספר את סיפור חייו של סבא שלא הכירה מאוד ריגשה אותי והצטרפתי בשמחה. במשך הרבה שבועות ישבנו יחד וכתבנו את סיפורו של האיש, בדקנו תמונות וזיכרונות. ההליך של העבודה המשותפת נוצרה קירבה יותר עמוקה ביננו. דפני למדה הרבה מאוד על המשפחה וזה מאוד מרגש אותי.

דפני: היה מאוד מעניין, למדתי הרבה על המשפחה ועל סבא שלי, לדעת איך הוא היה בתור ילד ואבא, לדעת איפה הוא נולד ובאיזה תקופה, איך הוא עלה לארץ, מה התחביבים שלו ואיך נהג לבלות, התהליך עצמו היה מרגש ביותר, להיפגש עם סבתא כל יום שישי ולדבר על מישהו שלא הכרתי, אני חושבת שאם היינו מכירים היינו מסתדרים טוב מאוד ביחד.