מאגר סיפורי מורשת

שמי אלרועי בן ראובן אני לומד בכיתה ו' בבי"ס "אהבת יצחק" בישוב כוכב השחר. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתף השנה, אני מעלה סיפור אל מאגר המורשת של התכנית. סיפורי עוסק בסבי, רונן צור.

סבא שלי מצד אמא, סבא רונן, נולד בכ"ח בתשרי תשכ"ד להוריו שמואל ופסיה צ'רניצקי, בן שלישי אחרי שתי בנות. את רוב ילדותו העביר בעיר בני ברק. כשהיה קטן סבל מהתקפי אסטמה (מחלה בדרכי הנשימה). בעצת הרופאים אמו לקחה אותו לשוויץ כדי שינשום אוויר פסגות שינקה לו את הריאות. בשוויץ הוא שהה תקופה של כחצי שנה ולאחר מכן חזר לבני ברק. אביו עבד במשרד הביטחון ולצורך נסיעה לחו"ל מטעם המשרד היה צריך לעברת את שם המשפחה. הוא בחר בשם 'צור', הדומה בצליל ובאותיותיו לצ'רניצקי אך לא במשמעותו.

סבא מספר שבשעות אחר הצהרים כשהיה ילד, היה משחק עם חבריו מחבואים וכדורסל בכדור קטן. הם היו משחקים גם הרבה טניס בימים של קיץ. באותם ימים לא היו הרבה מכוניות, אז הם שרטטו מגרש טניס על הכביש וכך היו משחקים. היה להם גם משחק שנקרא דודלס: היה מקל גדול שאותו מחזיקים ומקל קטן עם שפיץ, אז מכים במקל הקטן עם המקל הגדול, הוא עף באוויר וצריך להכות בו ולהרחיק אותו. שיחקו גם משחקי גולות: הם היו חופרים גומה באדמה ואז צריך להכניס את הגולה לתוך הגומה. וגם היו משחקים כמו כדורגל ותופסת.

כששאלתי את סבא אם זכור לו מורה כלשהו, הוא ענה שהוא זוכר את המורה שלו בכיתות ז' -ח', הוא אהב אותו מאוד. ולמה? בגלל שהוא היה מחלק תעודות הצטיינות. ומי שהיה מתנהג יפה – היה לו פנקס, כל פעם כשכל הכיתה התפרעה או השתוללה הוא היה אומר: "או, הנה צור יושב בשקט" ומיד היה רושם אותו. הוא עשה להם גם חידונים, למשל – הם למדו כמה דפי גמרא ואז הוא היה שואל איפה כתוב את המילה הזו והזו, הראשון שמצא קיבל פרס ואז כולם היו פותחים את הגמרא ומחפשים מהר מהר מהר, ומי שמוצא ראשון היה מצביע ומקבל את הפרס.

סבא הלך בילדותו לתנועת הנוער "בני עקיבא". כששאלתי אותו האם זכורה לו פעולה מיוחדת, הוא חשב קצת וסיפר שבפעולה אחת הציגו לו ולחבריו כל מיני תמונות של דמויות והם היו צריכים לנחש מי הם ומה המקצוע של כל אחד. למשל, האם הוא עורך דין או פקיד וככה הם ניחשו. ואז המדריך אמר להם: "איך אתם יכולים להגיד על מישהו משהו לפי איך שהוא מתלבש לפי התסרוקת שלו לפי הפנים שלו? יכול להיות שההוא עם החליפה הוא גנב מדופלם ששודד בנקים". פעולה מאוד חינוכית לדעתי.

סבא מספר: "הייתה תקופה שבה היינו אוהבים לקפל נייר בצורה של טיל ואז שמים אותו בתוך "טו טו", שזה צינור גומי ששמים בתוכו טיל כזה מנייר ואז נושפים לתוכו בחזקה והוא עף רחוק. יום אחד בחופש הגדול, היו לנו אז תריסים בחלונות, ראיתי את הגנן של הבניין מגיע. הוא היה אדם מבוגר ואז יריתי עליו טיל כזה והטיל פגע בו. אני הסתתרתי מהר והוא לא ראה אותי. הוא הסתכל למעלה לחפש מאיפה הטיל הגיע. אחרי כמה שעות ירדתי למטה  והגנן עדיין היה שם. הוא קרא לי ואמר: "רונן, זה לא יפה מה שעשית, אני ראיתי שזה היית אתה, אתה ילד דתי וזה לא יפה מה שעשית." הוא היה אדם לא דתי. ואני כל כך התביישתי ולא ידעתי איפה לשים את עצמי. ביקשתי ממנו סליחה ונורא נורא התביישתי."

סבי למד בתיכון בישיבת 'נחלים בני עקיבא'. סיפור שזכור לסבא מהתיכון: "פעם אחת לפני פורים כשהיינו בכיתה י"א החלטנו כל המחזור לעשות מעשה קונדס. החלטנו להתחלף עם החברים שלנו מישיבת כפר הרוא"ה של הרב נריה. כפר הרוא"ה זה במרחק 50 ק"מ מנחלים. הזמנו הסעה שהגיעה בשתים עשרה וחצי בלילה בערך, עלינו כל המחזור להסעה, בקיצור – ברחנו מהישיבה. בשתיים בלילה הגענו לכפר הרוא"ה, הכל היה שקט שם. התגנבנו בשקט לפנימיות שלהם והם עלו על ההסעה לישיבה שלנו בנחלים. בכפר הרוא"ה לא גילו אותנו אבל בישיבה שלנו גילו את זה וכל הצוות חיכו להם ולא נתנו להם להיכנס. אנחנו פשוט נכנסנו לפנימיות שלהם והלכנו לישון. בחמש וחצי בבוקר התעוררנו ולא ראינו את הנעליים. השמיניסטים שלהם כן גילו אותנו וגנבו לנו את הנעליים. הבנו שזה הם – אז מה עשינו? גנבנו להם את השלט שהם הכינו להכתרה שלהם והחבאנו להם את השלט באחד השיחים, היה שם הרבה צמחיה ושיחים, כדי שהם יחזירו לנו את הנעליים ואנחנו נחזיר להם את השלט. בינתיים הגיע זמן התפילה ואנחנו היינו בלי נעליים! ואז הגיע הרב נריה זצ"ל ופתאום הוא רואה חבורה של איזה 70 חבר'ה שהוא לא מכיר! אז הוא שאל אותנו: "מי אתם?" "אנחנו מישיבת נחלים" ענינו לו. הוא הכניס אותנו ואחר כך גם נתנו לנו ארוחת בוקר והחזירו לנו את הנעליים. והחבר'ה מכפר הרוא"ה אכלו קש ולא נתנו להם להיכנס לישיבת נחלים. המקרה הזה היכה בתדהמה את שתי הישיבות וכולם דיברו על זה הרבה זמן אחר כך. אבל כמובן גם חטפנו על זה עונש וביטלו לנו חופשות והשאירו אותנו שבת בישיבה".

סבי שירת בצבא בחיל האוויר, לא, לא אל תטעו! הוא לא היה טייס קרבי או באיזה תפקיד דומה, הוא היה פקיד קבלה ב'בור'. הבור היה המתקן הכי חשוב בחיל האוויר ושם הוא בילה תשעה חודשים כפקיד קבלה.

סבי נפגש עם סבתי כך: הרב אליעזר מלמד הכיר את סבא ואשתו הכירה את סבתא. הרב והרבנית מלמד החליטו שסבא מתאים לסבתא והציעו לו אותה. הם נפגשו ואחרי זמן מה, הם התחתנו.

סבי עבד בעבודה אחת ויחידה, מורה. בהתחלה היה מחנך כיתה ואחר כך מורה לגמרא ומורה לתנ"ך ולאחר מכן אך ורק מורה לתנ"ך וכך עד היום ממש. סבי מלמד בישיבה תיכונית בישוב "בית אל" בו הוא גר.

סבי היה פעם נהג משאית במילואים. זה היה בתחילת האינתיפאדה השנייה, אז עוד רק התחילו כל ארגוני הטרור. הוא היה בחאן-יונס באזור עזה, באיזה מגדל שמירה והיו שם זריקות אבנים באיזה בית ספר. סבי שאל בקשר האם הוא יכול לירות וענו לו שלא. הוא אמר לעצמו: 'מה אני פראייר שייזרקו עליי אבנים?' אז הוא ירד ממגדל השמירה בלי לקבל אישור לתוך הבסיס כדי להיות מוגן מהאבנים. בינתיים חייל אחר דרך את הנשק והתחיל לירות. מיד כל המפקדים יצאו לראות מי ירה בלי רשות.

הזוית האישית

אלרועי הנכד המתעד: שמחתי לתעד את סבי. סבי עבד בעבודה אחת ויחידה, מורה, ואני מעריך אותו מאוד על כך.