מאגר סיפורי מורשת

‏י"ד/סיון/תשפ"ב,

שמי הלל יעיש, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי רון נוה. יחד תיעדנו את סיפורו.

 סבא רון מספר להלל

חלק א – בית ההורים

שמי הפרטי רון – נולדתי יומיים אחרי יום העצמאות והורי חשבו שזה השם המתאים. שם המשפחה נוה – תרגום חופשי מהשם מנהיים. בגרמנית איש ובית. המושג נוה, כמו נוה מדבר ומקום שייכות כבית.

את שם המשפחה נדרשתי לשנות כאשר בשנת 1979, יצאנו, תמי – אשתי ואני ביחד עם שרית האימא של הלל כשהייתה תינוקת קטנה לשליחות בגרמניה. הייתי שליח בתפקיד בטחוני בשגרירות בזמנו, הייתה הוראה (עוד מימי בן גוריון כראש הממשלה) שמי שיוצא בדרכון דיפלומטי חייב שם עברי.

נולדתי וגדלתי בעיר בני ברק, בשיכון ה'. שכונה של בתים פרטיים קטנים, דו משפחתיים. עם חצר ובה שפע של עצי פרי, גפנים וירקות. בבית היו שני חדרים בלבד. בחדר אחד היינו שלושה אחים: אחי הבכור גדי, אחריו אחותי נחמה. אני השלישי ואחרי נולדה אחותי הצעירה ריקי. החדר השני שהיה גם הסלון היה להורים, משה וברוריה.

אבי, יליד צ'כיה עלה בגיל 14 באניית מעפילים לארץ. אבא היה ממקימיי אוניברסיטת בר אילן, ועבד בה מעל 40 שנה, כמנהל המשק. בנוסף, עסק שנים רבות כמאמן בכיר בג'ודו. הוא היה אפילו, יו"ר ההתאחדות לג'ודו. בקיץ הוא הפעיל קייטנות. כמעט כל ילדי בני ברק באותם ימים, למדו אצלו לשחות. (בקייטנות שאבי אירגן, הכרתי את עולם הסוסים). אבא עשה המון ימי מילואים בשנה והשתחרר בדרגת אלוף משנה.

אימא היא ילידת פולין עלתה בכשמשפחתה קיבלה אישורי עליה והיא הייתה בגיל שלוש. אמי, הייתה בעיקר עקרת בית. אימא בישלה במטבח וכביסה כיבסה בחצר. שיחקנו המון בחוץ, בשכונה. בהמשך, עסקה בהשגחה על בחינות בבתי הספר. בית מאד ציוני, מאד מעשי. פרנסה לא בשפע, אולם לא היה חסר דבר. אוכל – נושא מאד מרכזי בבית. אימא בשלנית ידועה, עשתה מטעמים ממה שהיה. ידענו כמעט כל יום מה אוכלים. בדרך חזרה מבית הספר, כבר הרחתי מרחוק מה מתבשל. אמנם בבית הספר תמיד אכלנו, היו ארוחות צהריים, כי חזרנו הביתה מאוחר. אבל תמיד חיכיתי לאוכל המדהים של אימא שלי – הייתי מאד מפונק בעניין.

בשבתות – היה צורך להביא את סיר החמין מהמאפיה. שם בתנור הגדול שמרו על הסירים של כל השכונה. לא תמיד חזרנו עם הסיר הנכון…

במרכז השכונה היה מרכז מסחרי קטן, שכלל מספר חנויות: חנות מכולת, חנות ירקות, מכבסה, חנות ספרים, חנות כלים ושני בתי כנסת קטנים. היינו חברים בקהילה שזוהתה עם תנועת המפד"ל. בית הכנסת היה "מועדון שח"ל" שם התפללנו ושם חגגנו ביום העצמאות ובפורים ובכלל.

בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים, אבא בנה בית חדש ומרווח בצד השני של השכונה. ארמון במושגים של אז. חדר לבנים, חדר לבנות, חדר להורים, סלון, מטבח גדול, חצר גדולה ועוד.

חלק ב –  זיכרונות ילדות

החברים בילדות – החברים בשכונה. מכל הזרמים והעדות .שיחקנו כדוררגל, מחבואים, גולות, שוטרים וגנבים ובכלל היינו רוב הזמן בחוץ. לא הייתה כמובן טלוויזיה למזלנו. רכבנו על אופניים וטיילנו המון. באופן אישי – השקעתי זמן גם באימוני ג'ודו.

ביחד עם אחי עבדנו במה שאפשר ואפילו טיפלנו בגינות בשכונה. בית הספר היסודי כיתות  א'-ד' "שאר יישוב". לבנות ובנים. כיתןת ה'-ח' בית ספר תורני "סגולה" – בנים בלבד. המסגרת בסגולה הייתה קצת נוקשה. לא זוכר עונשים מיוחדים.  היו המון שעות לימוד ופחות מידי שעורי ספורט וטיולים. שעורי קודש בעיקר גמרא וכמובן כל המקצועות הרגילים. לא אהבתי ללמוד במיוחד.

הייתי חבר בתנועת בני עקיבא – המקום מהחשובים ביותר בילדות, בגלל הפעולות, הטיולים ומחנות קיץ. חוויות מופלאות אלה עיצבו את ילדותי ואני בקשר עם חברים וחברות מתקופה זו גם היום מעל חמישים שנה.

בבית הספר התיכון, למדתי בישיבת בני עקיבא בנתניה. ארבע  שנים של חיים בפנימייה, כשחוזרים הביתה פעם בשלושה שבועות לשבת!

אהבתי בעיקר את המקצועות ה"הומניים" המשכתי בג'ודו ואפשר לומר שבזכות זאת היה לי "מקום של כבוד" בפנימייה. את החופשות ביליתי בתנועת הנוער בני עקיבא או בסיוע לאבא שלי בהפעלת הקייטנות. הדרכתי שחיה, לימדתי רכיבה על סוסים, עבדתי במה שאפשר.

חלק ג – זיכרונות משנות העשרים

עם סיום הלימודים התגייסתי לסיירת שקד. במהלך השירות נאלצתי לעבור לשריון בגלל בעיה רפואית. ביצעתי מגוון תפקידים. הייתי מפקד מחלקה, סגן מפקד פלוגה, קצין מבצעים. הייתי קצין המבצעים של אחד הגדודים המיוחדים והמובחרים בסיני.

במסגרת הסכמי "קמפ דיוויד", העברתי את הגדוד לבקעה והקמתי את הגדוד בייטב מצפון ליריחו. למוזיקה וריקודים לא היה לי זמן. שירתתי רחוק ובתפקידים מחייבים ומתישים. הייתה לי חברה כמה שנים. כל החברים שירתו ביחידות שדה ונפגשנו רק בשבתות "על הברזלים" במרכז העיר בבני ברק. אם שמעתי מוזיקה – זה היה שירי ארץ ישראל וקצת רוק שלמדתי לאהוב בתקופת הפנימיה בישיבה מחבר קרוב. מסיבות וריקודים – לא זכיתי.

אמצעי הבידור – פטיפון ותקליטים, טייפ. ואם היה קצת חופש – הלכנו לקולנוע. תקשורת – היה אז רק טלפון קווי, לנו היה כזה בבית המשפחה, היינו בין המשפחות שזכו לכך אחרי המתנה של הרבה שנים, קבלנו טלפון, בזכות התפקידים הביטחוניים של אבא שלי.

חלק ד – אהבה ומשפחה

סיפור ההכרות שלי עם רעייתי הוא סיפור מיוחד. אחיין שלי (ניר) אושפז בבית חולים תל השומר עם גוף זר בריאה. במוצ"ש אחד, אימא שלי ביקשה שאתלווה אליה להחליף את גיסי ז"ל ואחותי שיוכלו לנוח אחרי שבת בבית החולים. בזמן הביקור נכנסה לחדר אחות נחמדה (אימא שלי אמרה לי לשים לב). שטיפלה בניר ויצאה. למחרת קיבלתי מאחותי מספר טלפון של האחות הנ"ל.

מה היה? מתברר שתמי, האחות – שלימים הייתה רעייתי, סבתא של הלל, ביקשה מהאחות האחראית לעזור לה להכיר אותי. האחות אמרה לה שאחותי נחמה – שכנה שלה. כאשר קיבלתי את הטלפון והשם נלחצתי מאד. שם המשפחה היה של אויב מר של אבא שלי מעבודתו באוניברסיטה. בדקתי בספר הטלפון (היה כזה דבר מסודר לפי א,ב) ואכן זו המשפחה. אביה של תמי כבר נפטר כמה שנים קודם. שאלתי את אבא שלי אם להתקשר והוא ענה לי "זה לא בידי אדם זה בידי שמים".

כאשר נפגשנו – אמרתי לתמי מיידית שאני הבן של משה מנהיים. היה קצת הלם. מצאנו חברים משותפים והיה קשר מידי. כאשר אימא של תמי – חמותי האהובה אסתר זמירי ז"ל שמעה מי אני – היא אמרה לבתה תמי – אין מצב שזה יימשך. אבל, לפנות בוקר ניגשה לתמי ואמרה לה, שכנראה זה משמים והיא לא תתנגד לקשר. מתברר  שבהלווייתו של יצחק זמירי ז"ל – אבא של תמי, אבא שלי עמד עם מנין וביקש מחילה על הקבר. חמותי אסתר ז"ל – אימא של תמי, הייתה האדם המשמעותי ביותר בחיי מהיום שנפגשנו.

היחס עם ההורים באופן כללי היה מאד ענייני. איני זוכר פתיחות ושיחות. ההורים עברו שנים קשות הקמת המדינה, הורים פליטים. מלחמות. אבא שלי נפצע במלחמת השחרור כקצין בקרב על כיס פלוג'ה. שם נפלו רוב הפלוגה שלו 89 לוחמים. ביניהם אחיו. אבא נפצע שוב במלחמת סיני כאשר קפץ על חייל שלו שכמעט נפגע מרימון שהחייל זרק לא טוב. החיים לא היו קלים והמעשיות שלטה.

כמשפחה, טיילנו המון בארץ. במשפחה המורחבת ועם חברים. הגענו לכל מקום, "חרשנו" את הארץ ברגל.

אחרי שנישאנו – המשכתי בשירות הצבאי. בתנו, שרית (אימא של הלל ) נולדה. השתחררתי משירות קבע. נכנסתי למסגרת של שירות הביטחון הכללי ויצאנו בשליחות לחו"ל. ניסינו למצות את האפשרות, אבל היה מעט מאד זמן פנוי מגבלות שבת וכשרות. מרחק מהמשפחה, פעילות במתח ולחץ. לא כיף!

חזרנו ארצה ללימודים ובחירת עיסוק לחיים. בדרך עברתי את מלחמת לבנון הראשונה – לחימה קשה עם זיכרונות קשים. המשכתי עוד שנים רבות במילואים. השתחררתי בדרגת רב סרן בתפקיד קצין אגף המבצעים בחטיבה. גרנו ברמת גן ושם נולדו ילדינו. עברנו כמה בתים והתקדמנו.

לפני מעל 30 שנה נכנסתי לעולם הביטוח. ב"ה, נולדו לנו ארבעה ילדים. שלוש בנות ובן. נכון להיום תודה לאל בינתיים, נולדו לנו 15 נכדים כן ירבו.

תמי עבדה שנים רבות כגננת בגן פרטי שקיבלה מאמה ברמת גן. אני התקדמתי בעולם הביטוח וב"ה הקב"ה הצליח דרכי. הצטרפו למשרדי אלי – אבא של הלל (עושה חייל בקנה מידה ארצי) ובשנים האחרונות גם נועה בתי הצעירה.

לפני כ- 18 שנים החלטנו להגשים חלום ועברנו למושב טירת יהודה. הסיבה העיקרית לגדל סוסים!

מזה כ-12 שנה אני פעיל ביחידת הפרשים של משמר הגבול. עוסקים בעיקר בשמירה על המרחב הכפרי. מניעת פשיעה חקלאית ופשיעה כללית במרחב. בשנים האחרונות אני משמש כמפקד מתנדב של יחידה המונה כיום 39 רוכבים. הפרוסים מגאולים בצפון ועד נחל סורק בדרום. השתתפנו במבצעים מגוונים. מעבר לפעילות השגרתית אנו גם מאבטחים אירועים מיוחדים, השתתפנו אפילו במרדף אחרי האסירים המחבלים שנמלטו מכלא גלבוע.

בנוסף, ריכזתי מעל חמש שנים את הביטחון במושב. כסגל קבע בבסיס המתנדבים שלנו וכרבש"מ (רכז בטחון שוטף מתנדב).

חלק ה – כיצד חגגתי את בר המצווה שלי?

כבר אמרתי שנולדתי יומיים אחרי יום העצמאות. במשך שנים הייתי בטוח שנולדתי ב ו' באייר. יום אחרי יום העצמאות. רק בהוצאת תעודת הזהות נודע לי שנולדתי בתאריך ז' באייר. אימא שלי זכרה שנולדתי יום אחרי המצעד. פשוט המצעד נדחה ביום…

בקיצור, ההורים שלי קבעו את מסיבת בר המצווה באולם באוניברסיטת בר אילן.

אבל … החברים שלי כמעט ולא הגיעו כי  הם הלכו לבלות בבמות ובהופעות של ערב יום העצמאות. החברים של ההורים ובני המשפחה המבוגרים הגיעו למסיבה נחמדה ביום העצמאות, אבל לי היה עצוב עד שהגיעו קבוצת חברים וחברות שמצאו זמן גם לבוא לשמוח איתי. את העלייה לתורה עשינו בבית הכנסת שלנו. אבא שלי היה איש של עקרונות. והחליט לשנות מהמנהגים הרגילים: את דרשת בר המצווה אמרתי בזמן שיחת פרשת השבוע של רב בית הכנסת. נהוג היה להפריע לילד בשירה בזמן הדרשה כדי להפחית את הלחץ ולהשיג הפסקה. אבא שלי הזהיר את המתפללים שלא יעשו את זה. אף אחד לא העז להפריע. (הוא היה גם מאמן ג'ודו…). ובנוסף, אבא שלי אמר שלא צריך להאכיל את כולם. במקום זה תרם נברשת – מנורה גדולה לבית הכנסת מעל הבמה ואחרי התפילה הוגש כיבוד צנוע.

לסיכום:

הייתה לי הזכות לגדול במשפחה ציונית, ישרי דרך וחרוצים. זכיתי ללמוד בבתי ספר טובים. אין ספק שלבני עקיבא היה משקל משמעותי בחיי. שירותי בצבא ובהמשך במערכת הביטחון תרמו רבות למהלך חיי בהמשך.

הכרתי ב"ה את אהבת חיי, אם ילדי, הסבתא מספר 1. חמות מצטיינת. זכיתי לילדים מדהימים שהביאו למשפחתנו בני זוג מושלמים. ומהחיבורים האלו יש לנו בינתיים 15 נכדים אהובים. ממלאים את ליבנו באושר וגאווה רבה.

הזוית האישית

סבא רון: תודה להלל ולתוכנית הקשר הרב דורי על האפשרות להעלות זאת על הכתב. ולהנציח את סיפורי באתר התכנית במוזאון "אנו".

הנכדה הלל: מאוד נהנתי לשמוע את הסיפור של סבא שלי ולגלות עליו עוד דברים שלא ידעתי.