מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה ליאור, השנה בתכנית הקשר הב דורי ישבתי יחד עם סבתא שלי שולה, והיא סיפרה לי את סיפורו של אביה, סבא רבא שלי מאיר ברנסקי. סבא רבא מאיר נולד בשנת 1911, בפולין בעיר לומזה הוא עלה לישראל בשנת 1938.

מחלה נוראית

רמת גן, שנת 1956. למאיר ברנסקי, סבא רבא שלי, כבר היו אישה ושני ילדים קטנים. הקטנה מביניהם היא סבתא שלי – שולה. הוא היה קונדיטור, והיה לו עסק מצליח עם כמה שותפים. אחרי תקופה ארוכה שבה היה לו קשה כלכלית, המצב השתפר והיה לו טוב. אלא שאז מאיר גילה שהוא חולה בשחפת. שחפת היא מחלת זיהומית מאוד מדבקת, שפוגעת בעיקר בריאות ונגרמת מחיידק. היום המחלה ניתנת לטיפול, אבל פעם לא היו אמצעים לטפל בה, והרבה מאוד אנשים מתו ממנה. מאיר היה צריך לעבור ניתוח מאוד קשה, שבו נכרתה אונה מהריאות שלו וההחלמה ארכה זמן רב, כמעט שנה שלמה.

למרבה המזל, מקום עבודתו של מאיר המשיך לתת לו משכורת מלאה למרות המחלה. סבתא זוכרת את עצמה בערך בת שלוש כשבאה לבקר את אביה בבית החולים. מאחר שהמחלה הייתה מדבקת, היא ראתה אותו מבעד לחלון זכוכית. הם דיברו הרבה, וזכורים לה החיוך החם והאוהב שלו ושהוא תמיד היה אופטימי. לאחר שנת ההחלמה שלו, מאיר השתקם וחזר לעבוד בקונדיטוריה.

סבתא שולה מספרת על ילדותו של אביה מאיר

"אבא תמיד היה איש שמח" אומרת סבתא שלי. הוא עלה לארץ בסביבות שנת 1938 מפולין.

בפולין החיים שלו לא היו כיפיים כל כך. הם היו משפחה ענייה עם שלושה ילדים, ומאיר היה הצעיר מביניהם. הם חיו בבית קטן ומוזנח בעיירה קטנה בפולין בשם "לומזה". האם, שפירנסה אותם, נפטרה כשמאיר היה בן שנתיים. אביו לא תיפקד ושלושת הילדים נותרו לבד. אחיו ואחותו הגדולים עברו לגור אצל בני משפחתם ועבדו למחייתם, ואילו מאיר נשלח לבית היתומים. הוא היה ילד רזה מאוד, מכיוון שמעולם לא היה מישהו שידאג שהוא יאכל כמו שצריך, ובבית היתומים לא היה הרבה אוכל. הוא התחיל לעבוד בערך בגיל 12 ופירנס את עצמו.

בגיל 17 הצטרף אבי, להכשרה לעלייה לארץ ישראל, ולמזלו עלה לארץ חצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. כמו שאמרתי, חיים לא כייפים כל כך.

מכתב מאוסטרליה

סבא רבא עלה לארץ לבדו בשנת 1938. אחיו הגדול כבר היה בארץ. בישראל של אותם ימים היה קשה מאוד להתפרנס, וסבא היה עני. בהתחלה סבא היה בהכשרה בקיבוץ, אבל הוא לא הסתדר שם כל כך, ובעקבות זאת הוא עבר לגור בבית קטן בתל אביב. באותה תקופה היה  בארץ סכסוך גדול בין הערבים ובין היהודים, והייתה תחושה של מלחמה שעומדת לבוא.

למרות זאת, חייו של מאיר בתל אביב כבר התחילו להסתדר. הוא הכיר את בת זוגו, ציפורה, סבתא רבתא שלי (גם היא הגיעה מפולין ושניהם גילו שאפילו גרו בכפרים שכנים). בהתחלה הוא עבד בבית חרושת שהיה שייך לאחיו. סבתא לא בטוחה לגבי מה שייצרו בבית החרושת, אך היא אומרת שהעבודה היתה בנגרות. לאחר כמה חודשים, מאיר התחיל ללמוד קונדיטוריה, והועסק כקונדיטור בארגון שנקרא "קואופרטיב". בארגון זה כולם הכינו ומכרו את העוגות והממתקים שלהם, אבל את כל הכסף שנאסף, חילקו בצורה שווה בין כולם. "תמיד היו לי עוגות יום הולדת שוות" מספרת סבתא בחיוך גדול. באחד הימים, כעבור שנים רבות, סבא רבא שלי קיבל מכתב מאוסטרליה. השולחת היתה חיה גרין, אחותו הגדולה.

חיה גרין, אחותו של סבא

בשנת 1948, אחרי זמן רב שבו סבא לא יצר קשר עם אחותו, זה קרה. הוא קיבל מכתב מאחותו, בו היא הזמינה אותו לעבור לגור באוסטרליה. היא אמרה שתסדר לו בית ותתמוך בו, והציעה לו חיים טובים יותר משיש לו בארץ ישראל. סבא התלבט רבות, היות שהשקיע הרבה בעלייה לישראל, אך החיים שהוצעו לו באוסטרליה היו טובים יותר. לכן, החליט בסופו של דבר לעבור לאוסטרליה. הוא ארז את הריהוט מדירתו הקטנה, השיג כסף, התכונן להפלגה וברגע האחרון….

ברגע האחרון

אתם מכירים את הרגעים האלה בהם אתם עומדים לעשות משהו משמעותי, אבל פתאום מתחילים לפקפק בעצמכם? לשאול אם אתם באמת צריכים לעשות את זה. לסבא, היה רגע כזה. כולם הרגישו שממש עוד שנייה תפרוץ מלחמה, המלחמה שאנחנו קוראים לה היום "מלחמת העצמאות", והוא הרגיש שהוא לא יכול לעזוב את הארץ ולהסתכל מהצד על אנשים אחרים נלחמים על המדינה שלו. לכן, ברגע האחרון הוא החליט…. להישאר.

סבא רבא מאיר בצבא

סבתא מספרת: "אבא לא היה חייל גדול, בכלל לא. אבל הוא אהב את המדינה, הוא אהב לעזור, הוא אהב לתרום מעצמו לזולת, והכי הוא אהב לשמח את החיילים האחרים, כי הוא תמיד היה איש שמח. אני חושבת שאפילו שהוא לא הציל את המדינה בכבודו ובעצמו, המחשבה על מי שהוא היה… על כך שלא יכל לעזוב, שצריך להישאר נאמנים למורשת ולמדינה שלנו, למרות שיכל לא להתאמץ ולחיות חיים טובים בהרבה ממה שהיו לו בארץ". זו מחשבה ממש יפה שמראה שסבא תמיד חשב על האחרים, ורצה לעזור לזולת. הוא היה אדם אופטימי למרות כל הקשיים שהיו לו. בזכות ההחלטה הזו אנחנו גרים כאן היום.

הזוית האישית

מאיה ליאור: נהנתי מאוד מכתיבת הסיפור ומהשיחה עם סבתי.