מאגר סיפורי מורשת

נושאים מרכזיים ותחנות בחיי עליהם ספרתי לנכדתי בתכנית הקשר הרב דורי, בה תעדנו יחד את הסיפורים: 

עליה: הגענו לישראל אני ובעלי בשנת 2002 הגשמנו חלום לחיות בארץ.

תרבות ומנהגים: בילדותי חיינו בטוניסיה עם כל המשפחה אח אחד וחמישה אחיות [כולל אני] לא היינו עשירים, אבל חיינו ביושר וצניעות.

מלחמה: הייתה מלחמה משנת 1941 עד לשנת 1944 היה מאוד קשה היה חסר אוכל ולא היו מקלטים כשמטוסים ירו עלינו פצצות במקום זאת היינו צריכים להתחבא בבית קברות!

בית ומשפחה: בתוניסיה היינו גרים בבית של 4 חדרים יחד עם אחותי הגדולה שהייתה כבר נשואה ואימא לשני ילדים. הבית היה תמיד מלא שמחה.

חפצים: לא היה לנו הרבה משחקים, אנחנו הבנות היינו ממציאות ויוצרות משחקים כמו בובות מבדים וצמר.

יהדות: סבא שלי היה רב והוא לימד אותנו לשמור מצוות הדת ובזכותו שמרנו כל השנים על היהדות ועל קיום המצוות והחגים במשפחה. 

קוראים לי שמחה מונט רולנד. נולדתי בשנת 1937 בטוניס עיר הבירה של טוניסיה למשפחה יהודייה. היינו גרים בדירה יחסית גדולה של 4 חדרים. לא היינו עשירים אבל חיינו באושר והבית היה מלא שמחה.

סבא שלי היה רב גדול בטוניס ומאוד אהבנו לפגוש את כול המשפחה בכול שבת וחגים אצלו בשכונה לה מרסה. סבתא שלי ז"ל הייתה מאוד חמודה ונחמדה ושמה שמחה. כשהיא ראתה אותי בפעם הראשונה, היא אמרה שאני מאוד דומה לה וזו הסיבה שקוראים לי שמחה כמוה.

יש לי הרבה זיכרונות מיוחדים מתקופת האושר הזאת. למשל לסבא שלי היה מכולת, הוא למד תורה כל הזמן בכניסתה והוא סמך כל כך על האנשים, שהוא נתן להם לקחת מה שהם רוצים במכולת ולשלם בעצמם.

בזמנו, לילדים לא היו הרבה משחקים כמו היום. והיינו משחקות בחבל קפיצה וקלאס והיינו יוצרות בובות מבדים וצמר, הבנים היו משחקים בגולות וכדורגל.

למדתי בבית ספר לבנות ואחרי התעודה מבית ספר היסודי שלי בגיל 13, התחלתי ללמוד בבית ספר לתפירה. החלום שלי היה להיות מורה לתפירה ולצערי זה לא התאפשר כי כשהינו חייבים לברוח לצרפת הייתי חייבת לעבוד כמו כולם כדי לפרנס את המשפחה.

לקראת מלחמת העולם השנייה היה מאוד קשה ומפחיד והיה חסר אוכל במשך כמה שנים טובות. לא היו מקלטים כשהמטוסים ירו עלינו פצצות. במקום זאת הינו צריכים להתחבא בתעלות שנחפרו בבית קברות מול הבית שלנו ולישון עם הבגדים, כדי להיות מוכנים לברוח מהבית כשהסירנות היו מופעלות באמצע הלילה!

בעזרת השם, המלחמה נגמרה לפני שהנאצים סיימו את בניית מחנות ההשמדה בצפון אפריקה ואני ומשפחתי עברנו תקופה קשה זו , יצאנו מזה בשלום. 

בשנת 1954, אבא שלי הבין שבקרוב יהיה בעיות ליהודים עם הערבים המקומיים. הוא החליט שאנחנו צריכים לעזוב את תוניסיה ולעבור לצרפת כי זה היה נראה לו יותר פשוט ממעבר לישראל בגלל השפה. כולם חשבו בזמן הזה שהוא משוגע לעזוב ככה אבל כמה שנים לאחר מכן הם הבינו שזה היה חכם ושהוא צדק, כי יכולנו לצאת עם הרכוש הקטן שלנו וזה לא היה אפשרי מאוחר יותר. באותו יום הייתה סופה גדולה. הסופה הייתה כל כך חזקה וכולנו פחדנו האוניות התנדנדו המלחים חשבו שהנסיעה תהיה ממש לא נעימה ואולי מסוכנת. אמא שלי אמרה :"אל תדאגו יש לי סגולה מאימא והיא לקחה חלק מהאפיקומן וזרקה לים. הסערה חלפה והים נהיה שקט עד שעגנו וירדנו מהאניה בעיר מרסיי שבצרפת.

לאחר כמה חודשים הורי חלו במחלה ולכן כולנו אחי ואחיותיי נאלצנו לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. רק אחותי הגדולה זכתה ללמוד מדעים ולטפל בהורים. בזכות זאת היא הגאווה של המשפחה בגלל שהיא ד"ר במדעים כיום.

חלפו השנים ואני עבדתי כתופרת בחנות גדולה ובסופי שבוע הייתי יוצאת עם אחיותיי לתנועה יהודים ציונים. בתנועה היינו חבורה של בנים ובנות שנפגשים כול שבוע. באחד מהמפגשים דיברנו על תאריכי לידה של כל אחד מאתנו ,וכשאמרתי את תאריך יום הולדתי, אחד הבחורים לידי אמר: "אני נולדתי באותו יום באותו חודש ובאותה שנה". כמובן לא האמנתי לו וביקשתי שיראה לי את התעדת זהות שלו. באותו רגע כשהבנתי שזה היה באמת נכון, חשבתי שהגורל בחר שנהייה ביחד כשנפגשנו היינו בני 24 הוא ומשפחתו ברחו מגרמניה ולצרפת בתקופת המלחמה. במשך השנים הקשות האלו הילדים יתחבאו במשפחה גויה בדרום צרפת ולאחר מכן בשוויץ וההורים שרדו לבדם. כמובן הרבה ממשפחתו נתפסו על ידי הגרמנים אבל ב"ה בסוף המלחמה המשפחה התאחדה בפריז.

לאחר כמה חודשים התחתנו ולאחר שנה נולד לנו בננו הראשון פחונק שימעון .ולאחר שנתיים נולד הבן השני ז'רר דוד. בשנת 1967 כלדוד בננו מלאו שנתיים, בעלי שהיה מהנדס אלקטרוניקה הועבר לעבוד בתחנה כוח גרעיני במנוסק (עיר בדרום צרפת) ובני השלישי והרביעי נולדו שם: אלן יעקוב חיים וסיריל ברוך.

השנים חלפו בשלווה למרות שמאוד התגעגעתי למשפחתי שהשארתי ב"פריז". לצערי הרב בני השלישי אלן יעקוב חיים חלה במחלה קשה וניפטר בגיל 12. עם כול העצב החלתנו אני ובעלי לחזור לגור בקרבת משפחתי ל"פריז"

לאחר כמה שנים בני הרביעי סיריל ברוך החליט לעלות ארצה, ולאחר כמה שנים הצטרפנו לבננו, והגשמנו את החלום שלנו ועלינו גם אנחנו ארצה בשנת 2002. נפרדנו ועזבנו את שני בני הגדולים ושלושת הנכדים הראשונים שלנו וזה לא היה פשוט, אבל בני סיריל התחתן עם בחורה מדהימה חכמה ויפה בשם דפנה מזל ונולדה לנו התינוקת הכי יפה חכמה מקסימה ונחמדה בשם "עמנואל" אמה חנה ורבקה.

כיום אני סבתא לששה נכדים, מאוד מאושרת לחיות בארצנו ואני מודה לאלוהים על הברכות והקשיים שה' עזר לי לעבור אותם בשלום.

עמנואל וסבתא שמחה 

בית ספר "נתיב אליעזר כרמל" – רכזת התוכנית אביבה אליה שניר