מאגר סיפורי מורשת

שמי אייל בראון, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי שמוליק מושקוביץ. סבא שמוליק סיפר לי את סיפורו של אביו אהרון מושקוביץ, הסבא רבא שלי שנולד בשנת 1923 בעיר לודג' שבפולין. הוא עלה לישראל בשנת 1947.

סבא שמוליק מספר על אביו אהרון

ההתחלה

"אהרון מושקוביץ נולד בתאריך 2.12.1923 בעיר לודג' בפולין. משפחתו התגוררה בעיירה שנקראת זדונסקה וולה. להורים שלו הייתה מתפרה וחנות בגדים ומזה הם התפרנסו.

מגיל שלוש עד גיל שבע הוא למד ב"חדר" (לימודי תורה). בגיל שבע התחיל את לימודיו בבית הספר ולאחר מכן המשיך ללמוד ב"חדר" בשעות אחר הצהריים. הוא למד שנה אחת בתיכון ואז פרצה מלחמת העולם השנייה, כשהוא היה בן 16.

קצת לפני המלחמה הבריטים הסכימו לתת אשרות כניסה לאלף רבנים לעלות לארץ.

המלחמה מתחילה

יחד עם הוריו ואחיותיו, הם  ברחו לכיוון ורשה. כל הכבישים והדרכים היו מלאות בפליטים ועגלות. הם הלכו במשך היום כ-30 ק"מ ובלילה ישנו במחסני חציר אצל הפולנים. הם התקיימו על ליקוט ירקות מהשדות. 30 ק"מ לפני ורשה, נפרדו  אבי וסבי, מאמי ואחיותיי. אבי הגיע יחד עם אביו לורשה והם שהו שם כשלושה שבועות עד שהגרמנים כבשו אותה.

לאחר שורשה נכבשה, חזר עם אביו והם התאחדו עם סבתי ודודותיי. הם גרו בגטו בעיר לודז'. באוגוסט 1942, התחילו הגרמנים לעשות סלקציות ולשלוח יהודים למשרפות. אז הופרד אבי ממשפחתו שנשלחה למחנה ההשמדה "חלמנו". הוא היה שנה וחודשיים בגטו לודז', שם הוא חבר לתנועת נוער מחתרתי שהתאספו ודיברו על ארץ ישראל ועל עזרה הדדית. בגטו עבד בחקלאות ובנקיון על מנת לקבל אוכל. מי שעבד קיבל אוכל. בסוף נובמבר 1943, הוצא מגטו לודז' לעבוד בבית חרושת להכנת נשק. בנובמבר 1944, נסגר בית החרושת ואבי עבר למחנה בוכנוולד ובהמשך למחנה עבודה, 30 ק"מ מהעיר לייפציג בגרמניה.

במחנה עבד אבי בהנחת מסילות רכבת. עבודה קשה מאוד פיזית, בהמשך הועבר לעבוד במטבח (עבודה הרבה יותר קלה). עם התקדמות החזית הרוסית לעבר גרמניה, הבינו הגרמנים שעליהם ליסוג ולפנות את המחנה. אבי וחבריו, הוכנסו  לתוך קרונות של רכבת משא, כ-100 אנשים בכל קרון. היה צפוף ומחניק. בכל יום מתו עוד ועוד אנשים וכך התפנה מקום בקרונות. אבי אמר לשני מחבריו, שהוא מעוניין לברוח, שהוא לא רוצה למות כמו אלו שמתו בקרון, שהוא לא רוצה להרגיש שהוא הובל כמו צאן לטבח. שני חבריו עודדו אותו ואמרו שיצטרפו אליו. נוסע נוסף ששמע את הדברים, ביקש להצטרף אליהם. הם ידעו שאין סיכוי לשרוד קפיצה כאשר הרכבת עומדת – בגלל השומרים הנאצים שעמדו על גג הקרון.

הקפיצה חייבת לקרות בזמן נסיעת הרכבת.

הם התחילו לפרק את חוטי התייל מחלונות הקרון. הם גיבשו תכנית שאם יישארו בחיים לאחר הקפיצה – הם ימצאו אחד את השני ויתארגנו יחד. אבי שיער שהם נמצאו בצ'כיה בגלל שבאחת מתחנות הרכבת, שמע נשים מדברות בצ'כית. אבי הדריך את חבריו כיצד לקפוץ. הקפיצה בנסיעה היא תמיד קדימה. על כל קרון עמד חייל נאצי. הם ידעו שכדי לחמוק מהם, יצטרכו  לקפוץ כאשר הרכבת תהיה בשיא מהירותה, אז החיילים נכנסים לתוך עמדה על מנת לא להיפגע. ברגע הנכון, קפצו אחד אחרי השני מהחלון. הם נפצעו כולם. הקופץ האחרון נהרג בעת הקפיצה.

הם זחלו עד שמצאו מחסה. הם ניקו את הדם מהפנים אחד של השני. אבי ידע שאין הרבה סיכוי שיישארו בחיים ושיש סיכוי גדול שייתפסו. הם החליטו שאם ייתפסו, הם יזדהו כפולנים ולא כיהודים. כל אחד אימץ לעצמו שם פולני.

הם המציאו סיפור כיסוי כך שאם ייתפסו, לא ייאמרו שהם יהודים אלא פולנים שברחו ממחנה עבודה, כי לא היה להם אוכל ומים והם חששו לחייהם. בעודם מדברים, הם שמעו קולות של גרמנים ואחד מהם קרא לחבריו וחשף אותם. הם קיבלו מכות מכתות הרובים שלהם. הסתבר שהמקום בו קפצו, היה בסיס של חיילי s.s ובדיוק באותה השעה, התחלפה המשמרת והם שמו לב לאסירים שבורחים מהרכבת.

אבי וחבריו, הובלו  למפקד הבסיס על מנת להסביר את בריחתם. הגרמנים חשבו שהם פרטיזנים פולנים, הם ניסו לשכנע אותם שלא. מפקד המחנה הורה לשני שוטרים צ'כיים לקחת אותם לתחנת המשטרה המקומית. במהלך ההליכה לתחנת המשטרה שנמשכה כשעה, נתנו להם השוטרים לחם ומים כי ראו שהיו מורעבים (הם חטפו אוכל מאדם שהלך מולם) וריחמו עליהם. הם הרגישו שהכוחות חוזרים אליהם. אסרו אותם במחנה עבודה והם יצאו בכל יום לעבוד בצחצוח מגפי חיילים גרמניים. הם הבינו שהמלחמה עומדת להסתיים בקרוב והם יוכלו לחזור לפולין. הפרטיזנים הצ'כים הגיעו עד למחנה וכיתרו את שוטרי הגסטפו ולבסוף הרגו אותם.

הסתבר שהצבא האמריקאי היה כ 10 ק"מ מהמחנה, אך הפרטיזנים הצ'כיים כבר רצו לשחרר את חבריהם הפרטיזנים ולא לחכות. העבירו את אבי וחבריו למשאית אזרחית, שם קיבלו אוכל ומים. הפרטיזנים ביקשו מתנדבים לארגונם והם החליטו להצטרף אליהם. הם התמקמו  בבסיס של האמריקאים ועזרו להם לאסור את הגרמנים שנשארו באזור. אבי החליט יחד עם חבריו לחזור לפולין, לראות מה המצב שם.

מאז ומתמיד שאף לעלות לארץ ישראל. לכן פנה למושל האמריקאי וסיפר לו שהוא יהודי וברצונו לעלות לארץ ישראל. הוא אמר לו שמאחר והאנגלים שולטים על א"י, אין לו סמכות לשלוח אותו לשם אך הוא יכול לעזור לו לעבור לאמריקה. אבי וחבריו החליטו לדבוק במשימה להגיע לארץ ישראל. הם תכננו לעלות לרכבת ולסוע דרך צ'כיה, בודפשט ולהגיע לבוקרשט ומשם להמשיך לארץ ישראל. בבודפשט הם פגשו חיילים ארץ ישראליים שארגנו קבוצות עליה לארץ והתארגנו ב"קיבוץ".

העלייה לארץ לאחר המלחמה

בשנת 1945 הסתיימה המלחמה ואבי הגיע לאיטליה שם היו מספר קיבוצים באזור העיר בארי, בדרום המדינה. הוא הצטרף לאחד הקיבוצים. באותה תקופה בקיבוץ הוא שימש כגזבר(אחראי על הכספים) בקיבוץ הכיר את אמי  וב-יולי 1946 הם נישאו בעיר בארי.

ב-1947, הוריי יצאו מאיטליה בספינה רעועה (ברכה פולד). הם היו כ-170 איש בצפיפות איומה. הם לא היו בטוחים שיגיעו לארץ ישראל.  הספינה הייתה קטנה והדרך הייתה מטלטלת מאוד והיה רק מעט מאוד מזון. הם היו בטוחים שאם הם לא מתו במלחמה – הם ימותו עכשיו לפני ההגעה לארץ ישראל. כשהגיעו לארץ הבריטים לא נתנו להם לרדת מהספינה והפנו אותם לקפריסין, שם הם שהו כחצי שנה במחנה מעצר. אחרי חצי שנה הבריטים אפשרו להם להיכנס לארץ.

בשלב הראשון הוריי הגיעו למחנה המעפילים בעתלית. אחרי עתלית העבירו אותם למעברת מגדיאל שם שיכנו אותם לתקופה ומשם עברו לכפר סבא, מה שהיום רחוב הגליל. לאחר תקופה הוריי עברו לשיכון סירקין בכפר סבא למגורי קבע. בתקופה זו אבי גוייס לצבא לחטיבת אלכסדרוני ובה גם השתתף במלחמת השחרור. לאחר המלחמה, נולד אחי הגדול ואבי קיבל עבודה כפועל בחברה לעיבוד פרדסים.

בשנת 1952 אני נולדתי.

בשנת 1956 גויס אבי למבצע סואץ. בשנת 1957 היה מבצע לעידוד מעבר מהעיר לכפר, והוריי נענו לכך ובתחילת 1958, עברנו מכפר סבא למושב שדה ורבורג. בתחילת דרכינו במושב, ניסו הוריי כל מיני ענפי חקלאות ולבסוף התקבענו על פרדסים ולול של תרנגולות מטילות. אבי המשיך לעבוד כשכיר וקודם לדרגת ניהול ובמקביל עבד במשק יחד עם אמי.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. אבי גויס למלחמה והצטרף לחטיבת הראל והיה שותף בכיבוש ירושלים, יריחו ומשם עלו לכבוש את רמת הגולן. לאחר המלחמה, חזר אבי לעבודה ולמשק ולשגרת חיים רגילה עד 1973 כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים שגם למלחמה זו גוייס.

עובדה – העיירה לודז' – היום העיר השלישית בגודלה בפולין שעדיין קיימת היום.

הזוית האישית

הנין אייל בראון: אני מאוד נהנתי לשמוע את סבי מספר את הסיפורים שסבא רבא שלי חווה.

סבא שמוליק: אני נהנה מאוד לספר ולשמוע שנכדי מתעניין בהיסטוריה של אבי, סבא רבא שלו.