מאגר סיפורי מורשת

שמי קרול, חיים – קרול על שם סבתי מצד אימי, קרולינה. נולדתי ב-23 באוגוסט 1950, ברומניה בעיר סוצ'אבה (SUCEAVA). העיר סוצ'אבה היא בירת מחוז סוצ'אבה שבדרום בוקובינה, צפון רומניה.

תאריך הולדתי, הוא כמו יום עצמאות עבור הרומנים וזאת בשל הפיכת 23 באוגוסט בבוקרשט. היוזמה של המלך ומפקדים בצבא, שהביאה להדחת הדיקטטורה הפרו נאצית של המרשל יון אנטונסקו ולהפסקת הלחימה נגד ברית המועצות ובעלות הברית.

מזכרונות ילדותי, אני הבכור במשפחתי מבין שני אחים. אחי קטן ממני בשנתיים, שמו היה ברומניה ינקו וכשהוא עלה לארץ שינה את שמו לצבי, והוא מתגורר בקריית חיים כיום.

אמי תמיד ידעה שאני אצליח ואשיג כל שארצה ואכן כך היה. אימי נפטרה  בגיל מאד צעיר כך שנאלצנו לדאוג לעצמנו ובזכות זאת הגענו לאן שהגענו.

כאמור נולדתי ברומניה בעיר סוצ'אבה בבית עץ בעל גג רעפים אדום. ביתי היה חמים ונעים, לא גדול מידי וגם לא קטן. הייתה לנו חצר גדולה אשר הקיפו אותה עצים לרוב, התחושה הייתה כמו לגור בתוך יער. למדתי ב"קינדר גארדן" בסוצ'יאבה. התקופה לא זכורה לי כ"כ לצערי. אני זוכר שאמי נהגה לשיר לי שיר ערש לפני השינה. לא אשכח לעולם את מילותיו.

מילות השיר הן:

"קצלוש קו פרו קרץ

פורה רצה דין קוטץ

יל סז'ורה כ נו פורה

דר למפרינס

קו רצה אן גורה"

התרגום של מילות השיר הן:

"כלבלב עם תלתלים

גנב אווזה מן הלולים

הוא נשבע שלא גנב

אך תפסתיה בין שיניו".

נהגתי לשיר את השיר לבנותיי לפני השינה וכעת אני שר אותו לנכדיי.

באותן שנים היה ברומניה מחסור גדול ורדיפות אחר היהודים. למשל היה מקרה בו האשימו את היהודים בשנת 1958 בכך שנשרפה הכנסייה. האשמות ורדיפות אחר היהודים כמובן החלו עוד הרבה לפני שנולדתי. במלחמת העולם השנייה הגיעה רדיפת היהודים לשיאה והתרבו הרציחות, הוקם גטו ויהודי סוצ'יאבה גורשו. לאחר השואה הייתה חזרה של יהודים לעיר, השלטון אז היה קומוניסטי, אבל עד 1949 הקומוניסטים לא רדפו את הדת ואת הציונות. רק במרץ 1949, שנה לפני שנולדתי, השלטונות אסרו את הפעילות הציונית וכל מי שביקש לעלות לארץ ישראל פוטר מעבודתו או סולק מלימודיו באוניברסיטה. האיסור לגבי הציונות והמחסור וההאשמות הביאו את הוריי להחלטה לעלות לארץ.

עלינו לישראל בשנת 1959, כשהייתי בן 9. עליתי עם הוריי ועם אחי שהיה בן 7. נאלצתי לעזוב את חבריי ברומניה וללכת אל הלא נודע. השפה הייתה קשה והתקופה הייתה קשה מאד  להתאקלמות. נשלחנו ל"חצור הגלילית" ורק מאוחר יותר יכולנו לעבור למקום שבחרנו.

למדתי בבית הספר היסודי "הכרם", זה היה בית ספר במרחק קצר מהבתים. הזיכרון החזק  הוא לימודי "כלכלת הבית" וארוחת הצהרים הטעימה. התחלתי את חיי הבוגרים בתל חנן ליד חיפה, למדתי בבית הספר התיכון בנשר, והייתי התלמיד היחיד בכתה שקיבל תעודת בגרות.

בחופשות הגדולות עבדתי בקיבוץ יגור בקטיף. בתל חנן גרנו בבית שבו יש חדר אחד ומטבח. השירותים היו בחצר משותפים עם עוד שני שכנים. לאחר מכן עברנו לבית של שלושה חדרים עם גינה קטנה. האירוע המשמח היה שיכולתי לעבוד ולחסוך כסף לעצמי. באחת המשכורות קניתי לאמי ליום הולדתה שעון.

בילדותי נהגתי לשחק שחמט ומונופול עם חבריי, התחביב העיקרי היה קריאה והאזנה לרדיו.

מאד אהבתי לאכול "אסיק פלאש" (בשר מבושל בפירות יבשים) ו"טשולנט" (חמין) שאימי הייתה מכינה.

בזיכרונות תופס מקום חשוב המחסור, האוכל לא היה בשפע. כשהגעתי לארץ ב-1959 התחילה תקופת הצנע, הרבה מוצרים היה ניתן לקנות לפי הקצבה שבועית או חודשית מצומצמת מאד, למשל 10 ביצים למשפחה או בקבוק שמן אחד למשפחה.

כנער, הייתי בארץ במלחמת "ששת הימים", אז הייתי בן 17.  בשנת 1969 השתתפתי במלחמת "ההתשה ", הייתי חייל במעוזים שבתעלת סואץ שבגבול מצרים.  במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 הייתי עדיין חייל בצה"ל.

רק לאחרונה, בימים האלה, קיבלתי בדואר לביתי את אות "מלחמת לבנון הראשונה" בה השתתפתי כשנה לאחר לידת בתי האמצעית עירית, הלא היא אמך. היו תקופות לחימה קשות בהן לרוב התגעגעתי לביתי ולמשפחתי.

כילד חלמתי להיות טייס, אך לכל ילד יש חלומות גדולים, לעיתים הם מתממשים  ולעיתים לא. מקום העבודה הראשון היה צה"ל, שירתי בצבא 10 שנים. המקצוע השני היה הוראה. את השכלתי רכשתי באוניברסיטת בן גוריון. יש לי תואר שני בייעוץ חינוכי וגיאוגרפיה במסלול תכנון אזורי כמו כן למדתי לתעודת הוראה.

ראיתי במקצוע ההוראה שליחות, חשבתי שזה חשוב לגדל נוער עם ידע, עם מוסר ועם יכולת להשתלב בעתיד בחברה ובכלכלה. המקצוע הזה מלווה אותי כל חיי מגיל 30 ועד היום. שמשתי גם כמורה וגם כמנהל בית הספר, כסגן מנהל תיכון בנתיבות, ועבדתי במטה לחינוך אזרחי ולחיים משותפים במשרד החינוך. עכשיו אני בפנסיה, אך עד לפני כשנתיים לימדתי תלמידי תיכון גאוגרפיה ואף חינכתי כיתה.

המשפחה, הכרתי את אשתי בבאר שבע, גרתי בחיפה אבל שירתי בבסיס צאלים בדרום. כשהגעתי לבקר בבית דודי שבבאר שבע ראיתי אותה לראשונה כאשר היא הגיעה לבקר  את דודתה שגרה בשכנות לדודי.

התחתנו כשהייתי בן 22 באולמי יהלום בבאר שבע, שאינם קיימים יותר ולא הייתה לנו מסיבת טרום חתונה. כשנולדה הבת הבכורה רעייתי הייתה בת 19 ואני בן למעלה מ- 23. יש לי שלוש בנות ושישה נכדים, מאז פטירתה של אשתי בכל שבת אני הולך לבקר בת אחרת, כך שאני רואה ונפגש עם כולם אחת לשלושה שבועות. ילדיי ונכדיי חיים בארץ ואין מאושר ממני מכך, הם קרובים אליי וזה מה שחשוב.

מנהגים  במשפחתנו, מנהג מיוחד במשפחתי הוא ה"כפרות" ביום כיפור, כל המשפחה מתאספת מגדול ועד קטן וכולם מחכים בסבלנות לתורם שסבא משה ז"ל חמי (אבא של רעייתי ז"ל) יעביר כפרות מעל לראשיהם ויברך אותם לחיים טובים וארוכים.

מנהג נוסף נהוג במשפחתי, בחג החנוכה כולנו מתאספים יחד להדלקת הנר הראשון ורעייתי ז"ל הייתה מכינה ממטעמיה "פאפנאש" (מעיין סופגנייה שמוצאה מרומניה) ו"קנישס"(בצק מטוגן במילוי תפו"א). כל בני המשפחה היו מתענגים על המטעמים ואז היינו מעניקים לנכדים מעות חנוכה משוקולד בשילוב של ממתקי חג מולד, בדיוק כמו ברומניה, שחג החנוכה התערבב עם חג המולד, מפני שחל באותה תקופה. חשובים מאוד המפגשים המשפחתיים בחגים ובימי הולדת. אני אוהב מאוד את החגים השמחים כמו חנוכה, פסח, שבועות, וראש השנה שבהם יש הזדמנות גדולה למפגשים משפחתיים.

אין לנו קרובי משפחה בחו"ל. אני ורעייתי ז"ל נהגנו לצאת לנופשים וללמוד על התרבויות והקולינריה של מדינות שונות בחו"ל, היינו ביוון והאיים שלה, רומניה, גרמניה,  קרואטיה, סרביה, מקדוניה, בולגריה, הונגריה, סלובקיה ועוד.

התחביבים שלי היום הם קריאת ספרים וטיפוח הגינה שבביתי.  יש לי גינה מטופחת מאד וזו פיסת גן העדן שלי. האתגר הגדול שחוויתי בחיי הינו בניית הבית שלנו, הגינה, והרבה עבודות יד.

אני תמיד שמח ללמוד דברים חדשים, להתפתח ולהחכים בכל מיני נושאים במיוחד בתחום החדשנות והטכנולוגיה. בעיניי ההשכלה היא מאוד חשובה שכן היא מהווה בסיס מאוד חשוב לעיסוקינו ולתחום  העניין שלנו בחיים.

מאז יציאתי לגמלאות לפני כשנתיים, חידשתי רק דבר אחד, אני כותב הרבה בעיקר זיכרונות, אני כותב ספר זכרונות מאז שנפטרה רעייתי.

הזוית האישית

ליאן: נהנתי מאד לראיין את סבא וללמוד על ההסטוריה והחיבור בין העם הרומני לעם היהודי-ישראלי. אאחל לסבא אריכות ימים, בריאות ואושר.