מאגר סיפורי מורשת

שמי צביקה חפץ, אני סבא של עידו, יחד אנחנו משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי. נולדתי בתאריך 14.03.1952 בירושלים, ישראל. נקראתי בשמי כי לדודה שלי היה חבר בשם צבי שהיא מאוד אהבה, כנראה שהוא נהרג במלחמה או שהם נפרדו, אני לא כל כך זוכר, אז אימא שלי החליטה כמחווה לקרוא לי על שם אותו בחור.

הסיפור של משפחת חפץ

משפחת חפץ היא משפחה מכפר פקיעין. כפר פקיעין ידוע שהיהודים שם, שכללו משהו בסביבות 12 משפחות גדולות, חיו במקום עוד מתקופה בית שני. כל זה נודע לנו על ידי הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי, שהיה אצלנו בבית בשכנות הבוכרים, והוא שאל פרטים על המשפחה שלנו מהסבא רבא שלי, כשעוד היה בחיים. ממנו למדנו שהיהודים שגרו בכפר פקיעין לא עזבו את הארץ מדורי דורות.

השם של המשפחה שלנו מוזכר בספר שכתב יצחק בן צבי על תולדות ארץ ישראל ותושביה. שם מוזכר שם המשפחה שלנו, כשמדובר על כפר פקיעין. המשפחה עזבה את כפר פקיעין בשנת 1912 ועברה לירושלים. הם גרו בשכירות בתחילה בתוך העיר העתיקה, ואחר כך יצאו לשכונת הבוכרים. סבא שלי עבד קשה וחסך כסף וקנה חלקת אדמה, ושם הוא בנה בניין בשכונת הבוכרים בן 2שתי קומות. בבניין הזה אבא שלי נולד, אני נולדתי והילדים שלי נולדו. גרנו בבניין הזה עד שנת 2006.

הורים וארץ מוצאם

לאימא שלי קוראים קיטי והיא נולדה בג'אווה, היום זה אינדונזיה. הם עלו לארץ בשנת 1929, שם האבא הוא ציון והוא נולד פה בארץ. אימא שלי הייתה בת שניה של סבא שלי, והוא נדר נדר שאם יוולד לו בן הוא יעלה לארץ ישראל. הבן השלישי אכן נולד וסבא שלי קיים את הנדר ועלה לארץ ישראל. הם הגיעו לירושלים ושכרו מאבא של אבא שלי דירה בבניין שסבא שלי בנה, וכך אבא ואימא שלי הכירו.

ילדותי

גדלתי, כאמור, בירושלים בשכונת הבוכרים, בבית שסבא שלי בנה ולמדתי בבית ספר עממי סוקולוב. לאחר מכן, בגיל 9.5 עזבתי את בית הספר ועברתי לקיבוץ בנגב – קיבוץ חצרים. הייתי שם כשנה ולא התאקלמתי, חזרתי בחזרה לירושלים והמשכתי את הלימודים בבית ספר כצנלסון. אני זוכר שבילדותי שיחקנו במשחקים שבנינו לעצמנו, מכל מיני גרוטאות.

שירות צבאי מקצוע ועיסוק

שירתי בנח"ל והייתי במשך תקופה בערך של שנה וחצי באזור אל עריש, בהיאחזות שנקראה אז דקלה. מאוחר יותר חליתי בצבא והורידו לי פרופיל, לכן הייתי צריך לעבור להיות ג'ובניק, ועבדתי במקצוע שלי שלמדתי בתיכון – בית דפוס. בצבא המשכתי את השירות בבית הדפוס.

היכרות ונשואים ובניית המשפחה

את סבתא הכרתי דרך חבר, היינו חבורה של צעירים שניהלנו מועדון של ריקודים, במרכז העיר. אחותו של אותו חבר למדה עם סבתא באותו בית הספר והיא הכירה לי אותה, ומאז אנחנו ביחד – מגיל 16.

בדרך כלל אנחנו חוגגים את כל החגים ביחד. בילדתו של אביך, עופר, היינו נוסעים כל שנה לנופש על הכנרת. בהתחלה היינו עם אוהלים, לשבוע עד עשרה ימים, ולאחר מכן התחלנו להשתמש בבונגלוס שהיה בחוף של עין גב. אחר כך עברנו לצימרים, וזה היה מפגש הכי משמעותי של כל המשפחה, עם הדודים והדודות והילדים, היינו נוסעים כ-30 איש ושוהים שבוע עד 10 ימים, מבשלים אוכל ביחד ונהנים ביחד.

גמלאות ותקופת הקורונה

בתקופת הקורונה כבר יכולתי לצאת לפנסיה, אבל לא רציתי. את כל העובדים שעבדו איתנו הוציאו לחל"ת, ואז קיבלנו גמלה מביטוח לאומי בתקופת הקורונה. בזמן שהמדינה חזרה לתפקוד מלא, אני לא חזרתי לעבודה מלאה אלא בצורה חלקית, עד לפני שנה בערך. ולפני שנה פרשתי לגמלאות. היום אני עובד בצורה מאוד חלקחת שעה בבוקר ושעה בצהריים.

מסר לדור הצעיר

המסר שהייתי רוצה להעביר לדור הצעיר הוא, שאנחנו לא הגענו ממשפחה עשירה – אמנם לא היה חסר לנו כלום בבית, אבל לא היה עודף של כסף או משאבים בכדי לקנות כל מה שרוצים. אני ואחי יצאנו לעבוד בגיל מאוד צעיר: בגיל 10 ובגיל 13, עבדנו בכל עבודה מזדמנת על מנת שיהיה לנו כסף לקנות בגדים ולבילויים, סיפקנו את הצרכים שלנו, וזה מה שהורשתי לילדים שלנו – שמי שרוצה להתקדם בחיים חייב לעבוד, ועל מנת להגיע יותר רחוק צריך להשקיע יותר.

הזוית האישית

עידו הנכד המתעד: לי ולסבא שלי היה מאוד מעניין ומהנה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, היה לסבא כיף לספר לי על העבר והוא שמח שהתעניינתי.