מאגר סיפורי מורשת

סיפור קיצור תולדות חיי מוקדש לנכד האהוב שלי אביב פרחי. קוראים לו אביב כי הוא נולד באביב, וגם ההורים אהבו את השם, בנוסף הם רצו שכל השמות של הילדים שלהם יתחילו באות א.

שמי צביקה קליין. אני כותב כאן, יחד עם נכדי הבכור והאהוב עליי כל כך, אביב פרחי, מבי"ס לאומנויות "נווה נאמן" בהוד השרון. במסגרת התכנית הקשר הרב דורי.

אני בן 74 נשוי למירי. אבא לגיל, לירן, ונועה, יש לי תשעה נכדים.

נולדתי ברומניה בעיר רגין ביום 09.07.1949 ויש לי אחות גדולה יותר ממני בשם יהודית. קוראים לי צביקה ואהרון על שם שמות הסבים שלי. עד גיל שמונה חיינו ברומניה וגרנו בבית פרטי. לאימא שלי קראו רחל (רוזה) ולאבא שלי יוסף. שני ההורים שלי הם ילידי רומניה. אבא שלי עבד במפעל לייצור נעליים גם ברומניה וגם בישראל. אימא שלי רחל הייתה עקרת בית.

ההורים היו מאוד תומכים בנו ואוהבים. ביום יום אכלנו מאכלים ביתיים שאימא בישלה. בשבתות ובחגים אכלנו: חמין (צ'ולנט), בשר, עוף, וממולאים (פלפל, כרוב ובצל). אימא שלי הייתה לבושה בסגנון צנוע. הייתה קצת מלאה ונמוכה ומגיל צעיר הייתה עם שיער לבן ואבא שלי לבש מגבעת ובגדים צנועים הוא היה בגובה ממוצע ורזה.

בעיר מחוז ברומניה היה לנו פעילות של בית ספר ואחרי הצהריים למדנו ב"חיידר" ("חיידר" זה לימודי קודש תורה וחגים) סוג של חוג של לימוד תורה ודברים יהודים.

היה לנו בית גדול עם חצר גדולה, הלכנו לבית הכנסת ושיחקנו משחקי רחוב. בית הכנסת היה קרוב לבית ושם היינו נפגשים עם החברים ומשחקים בעיקר כדורגל ומשחקי רחוב. החברים הכי קרובים שלי ברומניה היו משה יעקב ויצחק. בבית הספר למדנו חשבון, רומנית, טבע, היסטוריה ועוד. אהבתי ללמוד את המקצועות חשבון והיסטוריה ולא אהבתי חקלאות וכל השאר היו בסדר. היה הרבה מאוד כבוד למורים ואסור היה לדבר או להתחצף. העונש על כך היה מכה על היד עם סרגל. לבית הספר באנו עם בגדים של בית הספר – מכנסיים, חולצה ומעיל בצבע כחול עם מספר של הבית ספר.

היינו ילדים טובים מאוד, נאיביים וממושמעים מאוד. אהבנו לשחק בשלג. בחורף אהבנו לבקר משפחה (בני דודים). היינו נפגשים כל המשפחה בפסח. המאכל האהוב עלי היה בעיקר צ'ולנט, ממליגה, ומרק עוף. מאוד אהבנו ללכת בחגים לבית כנסת ותמיד בחגים קנו לנו בגדים חדשים בלבן.

 סבא בילדותו

העלייה לישראל

כשהייתי בגיל שמונה עלינו כל המשפחה הגרעינית לארץ ישראל. לקחו אותנו למושבה "זיכרון יעקב" מפני שדוד שלי עבד במשטרת זיכרון. שם גרנו שנתיים ואחר כך עברנו לבני ברק לשכונת "הרב נורוק". שם למדתי כל בגרותי ושם הכרתי חברים חדשים שהם חברים שלי עד היום.

הכיתה הכילה ילדים מכיתה א' ועד כיתה ד', כי לא היו מספיק תלמידים או מורים ולכן למדנו קבוצה רב גילאית ביחד. הייתי מקובל מאוד בבית ספר וגם כדורגלן מצטיין בנבחרת. הלכתי ללמוד בבני ברק בבית ספר בשם "שאר ישוב" ולמדתי: חשבון, עברית, תורה, חקלאות ועוד. שם למדתי עד כיתה ח'. אחרי זה למדתי בתיכון מקצועי בשם "כפר סיטרין" קרוב לחיפה. בתיכון למדתי מקצוע מסגרות ולאחר מכן התגייסתי לצבא.

אנחנו שמענו בעיקר מוזיקת רוק (אלביס פרסלי, וטום ג'ונס), רקדנו ריקודים בזוגות (טנגו, ולס, רומבה, פסדובלה ועוד…) ורקדנו גם ריקודי עם במעגלים בסופי שבוע ובחגים ואירועים מיוחדים. הביטלס, פול אנקה, קליף ריצ'רד, אלביס וטום ג'ונס היו המובילים והאהובים עלי.

שירות צבאי והמעבר לחיים אזרחיים

בגיל 18 התגייסתי לצבא לצנחנים לסיירת חרוב. במלחמת יום הכיפורים נלחמנו בתעלה, היינו מגויסים כחצי שנה. הצבא היא נקודה חשובה עבורי בחיי מכיוון ששם רכשתי חוויות וחברים שאיתי עד היום. שירתי במילואים עד גיל 45 והיה קשה לעזוב את החלק הכה חשוב בחיי.

כשחזרנו מהמלחמה התחלתי לעבוד בבניין בהרכבת פיגומים ועד היום אני עובד בזה יחד עם הבן שלי לירן. אני קבלן פיגומים ויש לנו עסק עצמאי ומצליח כבר שנים רבות.

אחרי הצבא הייתי בדיסקוטק עם חברים ושם הכרתי את סבתא מירי, התחלנו לצאת ביחד ואחרי שנתיים בשנת 1974החלטנו להתחתן, אחרי שנתיים נולד לנו בננו הבכור ששמו גיל, ארבע שנים לאחר שגיל נולד הגיע בננו השני, לירן וכעבור שש שנים בתנו הקטנה נועה (אימא של אביב) נולדה.

יש לנו היום תשעה נכדים.

אנחנו גרים היום כבר שנים רבות בפתח תקווה ומאוד אוהבים את האזור. יש לנו חברים רבים באזור שמלווים אותנו עד היום. בסופי שבוע היינו נוסעים עם חברים לחוף "טנטורה" ליד זכרון יעקב, היינו מתרחצים בים ועושים על האש מהצהריים ועד השקיעה. זוהי חוויה כיפית שעד היום כולם זוכרים אותה ואני עוד נוסע לפעמים בקיץ לשם.

אנחנו כמשפחה אהבנו שהילדים היו קטנים לטייל המון, לנסוע לאילת, לצפון, לעשות פיקניקים, לגלות את ארץ ישראל ולהנות עם המשפחה הגרעינית, המורחבת והחברים שלנו. גם היום אנחנו ממשיכים בזה ונוסעים לחו"ל יחד ובעיקר כל יום שבת נפגשים כל המשפחה אצלנו בבית לארוחת צהריים. לנכדים יש את המאכלים האהובים שהם מבקשים מסבתא מירי ואני אוהב ללכת לקניות ולקנות להם את הדברים שהם מבקשים.

לפני 23 שנה נפצעתי בעבודה כשפיגום נפל עלי מגובה רב, אושפזתי בבית חולים לחודשיים ועברתי ניתוחים בראש, באגן, וגם נקטעה לי חלק מהאצבע, לאחר חודשיים הועברתי לבית חולים "תל השומר" ושם עברתי טיפולי פיזיותרפיה והייתי מאושפז שם כחודש. היום אני כבר במצב טוב, אבל זו היתה חוויה מפחידה ולא נעימה עבורי ועבור כל הסביבה שלי.

אני מאוד אהבתי לעשות סקי ובמשך יותר מ-30 שנה כל שנה הייתי נוסע עם חברים לעשות סקי ברומניה או במקומות אחרים בעולם. זה חלק בחיי שאני מאוד אוהב ונהנתי מכל רגע עד לפני שנתיים בערך שהפסקתי את הסקי. אני מאוד אוהב לצאת עם חברים, לשתות בירה, להכין ולאכול על האש, לראות משחקי ספורט מכל הסוגים וערוצי טבע בארץ ובעולם ולהנות כמה שאפשר מהחיים.

חברים הם חלק מרכזי בחיים שלי, אני אוהב להיות איתם, לטייל, לצחוק, לחוות חוויות, לשחק קלפים, לעשות טיולי ג'יפים, לאכול ולטייל. החבורה הכי קרובה שלי מלווה אותי מאז שעליתי לארץ ישראל (הבנים היו יחד בכיתה איתי) ואנחנו נפגשים קבוע כל יום שישי כל פעם בבית של מישהו אחר.

שלושת ילדי האהובים התחתנו עם כלות וחתן שאהובים עלי כל כך וזכיתי בתשעה נכדים שהם מהות החיים בשבילי. לגיל בני הבכור נולדו שלוש ילדים יחד עם שירה כלתי: תאומים – עפרי ושגיא(16) ועומר (10), ללירן גם נולדו שלושה ילדים יחד עם אישתו טל – רן (8), עמית (6), ואיתי(3) ולבתי הקטנה, נועה, יחד עם בעלה רועי נולדו גם שלושה ילדים: אביב (11), אופיר (8) ואסף (6).

אני מאוד אוהב להגיע ולראות את הנכדים. הנכדים שלי בני 16-3 וכיף לי לראות את כל ההתפתחות שלהם. כיף לעשות איתם שטויות, לחוד להם חידות מיוחדות ופשוט להיות איתם ולראות איך הם גדלים והופכים להיות ילדים ונערים מקסימים.

אני עדיין עובד בחברת קבלנות הפיגומים שלי ואוהב שתמיד יש לי תעסוקה בחיים. מירי ואני אוהבים מאוד לטוס לחו"ל והיינו כבר בהמון מקומות, כמעט בכל אירופה, היינו ביפן, בסין, בתאילנד, בדרום אמריקה, בדובאי ועוד ועוד והחשק לראות עוד דברים רק הולך וגדל.

אני מאחל לעצמי שאהיה מספיק בריא ועם מספיק כוחות להמשיך ולהיות משמעותי, עוזר ועם קשר כל כך נפלא עם כולם עוד שנים ארוכות

 משפחתנו

הזוית האישית

אביב: במהלך תכנית הקשר הרב דורי היה לי ממש כיף, הכרתי את סבא שלי הרבה יותר טוב ומאוד נהנתי לשמוע את הסיפורים של הילדות שלו ושל החיים שלו בכללי. אני רוצה להודות לסבא שלי המיוחד והמצחיק שהסכים להשתתף איתי בתכנית וגם לסבתא מירי שבאה לעזור.

סבא צביקה: אני מרגיש מאושר על הזכות שנפלה בחלקי לחוות עם אביב, נכדי האהוב, את השעות שהפכו ליקרות כל כך. המפגשים הפכו לרגעים של אושר, ונראה היה שהזמן לא מספיק לשנינו בכל פעם ש"צללנו" לנושאים עליהם דיברנו. אני רוצה לומר לכל הילדים, תמשיכו ללמוד ולהצליח בכל מה שאתה אוהבים, תזכרו כמה חשובה המשפחה והחברים ותמיד תנסו להנות כמה שיותר מהחיים. התכנית אפשרה לאביב ולי לזכות בזמן איכות משמעותי שאין שני לו, ואני מודה מקרב לב למארגני התכנית, ובעיר לאביב היקר שלי על ההזדמנות. תודה.