מאגר סיפורי מורשת

שמי שירה איציק, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם סבא שלי, פרדי איציק

סבא פרדי מספר:

שמי פרדי איציק, תאריך הלידה שלי זה הוא 30.4.1942, נולדתי ברומניה. בשנת 1965 עליתי לישראל עם ההורים שלי, שמואל ואתי, אשר גם הם נולדו ברומניה. אבא שלי עבד בתור פחח ואימא שלי הייתה עקרת בית.

בתקופת השואה הייתי בן שנתיים בערך, לקחו את אבי לעבודות בכפיה. ברומניה פלשו רק לאזורים מסוימים. יש לי עוד שני אחים ואחות, אני הבן הבכור במשפחה, אחרי נולד אחי מוני, אוראל והקטנה סילביה ז"ל. בגיל 23 הייתי פה בארץ.

ילדות

גרתי ברומניה, בעיר בוקרשט, באזור עם הרבה יהודים ולמדתי בבית ספר tarca-vitan. היו לי הרבה חברים ושיחקנו כל הזמן כדורגל וכדור יד בשכונה. הילדות שלי ברומניה הייתה מאוד טובה עם הרבה חברים גם נוצרים וגם יהודים. בכיתה הייתי היהודי היחידי. לא רבנו בגלל שאני יהודי וכשהייתי בגיל יותר גדול ילדים היו  מספרים בדיחות על יהודים, אבל לא ידעו שאני יהודי. בתור יהודי ברומניה לא הרגשתי שונה, אהבו אותי, לא צחקו או לעגו עלי בגלל ש״אני יהודי״.

בכיתה ד' הייתי תלמיד טוב, מצטיין וקיבלתי עניבה אדומה מיוחדת, קראו לזה "פיונר" וקבלתי דרגה שבה הייתי אחראי על קבוצה של ילדים והייתי עוזר להם בלימודים. הדבר נמשך עד לכיתה ז'. זה היה בזמן השילטון הקומוניסטי. אחרי  שסיימתי לימודי בבית הספר הזה, המשכתי ללמוד בבית ספר מקצועי למשך שלוש שנים.

 משפחתי

בצעירותי

הייתי בחור ספורטאי, כשהייתי בגיל 14-15 שיחקתי בכדורגל בקבוצת מכבי בוקרשט במשך שנתיים. מאוד אהבתי לשחק טניס שולחן עם חברים.

צבא

ברומניה שירתי רק כמה חודשים בצבא וזאת בגלל שאני יהודי ואמרתי שיש לי משפחה שמתגוררת בישראל. בצבא לא נתנו לי נשק רק בגלל שאני יהודי, כי באותה התקופה לא נתנו ליהודים לעשות צבא עם נשק ובנוסף קיצרו את זמן השירות בצבא הרומני, רק לאלו שהייתה להם משפחה בישראל, לכן שלחו אותי לעבודות שירות.

כשהגעתי לישראל הייתי בן 23 וקראו לי מייד להתגייס לצבא. שירתי בחיל האויר. שם התחלתי לעשות שירות מילואים ואימונים בנשק. כך זה היה בכל שנה, במשך 25 שנים, כל שנה קראו לי לחודש ימים למילואים.

העלייה לישראל

הרצון לעלות לארץ ישראל היה גדול מאוד. התחושה הייתה מאוד משמחת ורציתי מאוד כבר להגיע ולראות את המשפחה מצד אבא שהיו כבר בארץ משנת 1950.

ב-5 בדצמבר 1965 כל משפחתי יצאה מבוקרשט במטוס לאיטליה. היינו שם כשבועיים בבית מלון בעיר נאפולי. לאחר מכן, שטנו מנמל נאפולי באוניית "מולדת" לישראל, אחרי ארבעה ימים ושלושה לילות הגענו לנמל חיפה. אני זוכר, ששאלו את ההורים שלי אם יש לנו משפחה כאן בישראל והייתה לנו משפחה בתל אביב, אבל שלחו אותנו לגוש תל מונד, שם קיבלנו דירה מהמדינה. הדבר הראשון שעשיתי הלכתי לקיבוץ יגור כדי ללמוד עברית.

אני עם אחי ובן דודי

חיי הבוגרים

עסקתי במסגרות וציפוי מתכת. כאן בישראל עבדתי במפעל elco, שהיה ברמת גן. עבדתי  שם במשך 11 שנים ובנוסף בעוד כמה עבודות במפעל טקסטיל, מפעל שנפ.

כאן בישראל הכרתי את אשתי רבקה פרידה בורשטיין ז"ל. שנה אחרי החתונה נולד לנו הבן הבכור בשם שמואל, אשר נקרא על שמו של אבא שלי. שנה וחודש אחרי, נולדה לנו ילדה בשם שרית, על שמה של אימא של אשתי רבקה. כך עברו  להם השנים עד שהבן הבכור שלי התחתן והביא לעולם ולי – שתי נכדות. לבתי, שרית יש מגבלה רפואית עם נכות מלאה מהילדות ולכן היא אינה נשואה ונתמכת על ידי ועל ידי שמואל.

התחביבים שלי זה: לשחק שחמט, לראות טלוויזיה ולקרוא על היסטוריה העולמית. כשהייתי בן 28 בערך קיבלתי מאבי, ארבע שנים לפני שהוא נפטר, קופסה שהוא הכין בעבודת יד מנירוסטה, כדי שאני אוכל לאחסן בה דברים חשובים (בסרטון המצורף).

בפנסיה אני לא עוסק בדברים, אבל הגשמתי את החלום הגדול שלי וזה להיות סבא בריא ומאושר.

סבא פרדי מספר לשירה על הקופסא מנירוסטה, שהכין לו אביו, סבא רבא של שירה:

הזוית האישית

סבא פרדי: שמחתי מאוד להשתתף בפרויקט העלה זיכרונות טובים יותר ופחות. חוויה מדהימה עם הנכדה. ממליץ מאוד.

שירה: היה לי מאוד כיף לעבור את התהליך הזה עם סבא ולגלות דברים חדשים עליו.