מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבי פסח וסבתי רחל, ומעלה את סיפורם אל מאגר המורשת של התכנית.

סבתא רחל נולדה בעיר מינכן שבגרמניה בשנת 1946. בשנת 1949 היא עלתה לארץ עם הוריה. אחרי שהייתה במעברה היא עברה לדירה קטנה באזור חיפה ושם היא למדה בית ספר יסודי ותיכון. היא הייתה חניכה פעילה בצופים עד כיתה י״ב. הזיכרונות הטובים ביותר של נעוריה הם תנועת הצופים. לאחר מכן היא התגייסה לצה״ל ועסקה בהדרכה. אחרי השירות הצבאי היא למדה באוניברסיטת חיפה והפכה למורה לחשבון עד הפנסיה. בתקופתה כסטודנטית היא הכירה את סבא.

סבא פסח נולד בטשקנט שבאוזבקיסטן בשנת 1946 להורים ניצולי שואה. הוא עבר לאוסטריה במחנה מעבר בעודו תינוק ועלה לארץ 1949. בארץ התגורר עם משפחתו תחילה במעברת אוהלים ואז עבר ליפו. לאחר כשנה וחצי עבר לחולון שם הוא התחיל וסיים בית ספר, חינך והדריך בתנועת הצופים. בצבא הוא שירת כחובש קרבי. לאחר הצבא הוא למד תואר ראשון בטכניון בחיפה. הוא עבר לבאר שבע שם הוא למד תואר שני ועבד. הוא חזר לחולון לשכונת מפדה אזרחי ושם הוא גר עד היום. הוא עבד כמהנדס ומנהל חברות ותוך כך ביקר בעשרות מדינות מסביב לעולם.

כאשר סבא וסבתא היו ילדים, רוב המשחקים היו מחוץ לבית. היו משחקים רבים שהם אהבו לשחק עם חבריהם. לדוגמא: חמש אבנים, קפיצה בחבל, קלאס, מחבואים, גולות. הם אהבו לשיר בעקר בקבוצה. למשל שירים כמו: "קטיושה", "לבלבו אגס וגם תפוח", "מעל פסגת הר הצופים", "ירושלים של זהב", "שיר הליצן". סבא וסבתא טיילו הרבה בארץ במסגרת תנועת הצופים, בחיפה הם נהגו לטייל ״בהר הקטן״, שזה חלק מהר הכרמל שהיה מאחורי ביתה של סבתא. שם היו הרבה צמחי הר ופרחים עונתיים – כיום בנו בתים על ה״הר הקטן״ וסבא וסבתא נשארו רק עם הזיכרונות. את החגים הם חגגו עם הוריהם בלבד כי הם היו משפחה של שורדי שואה, והם תמיד קנאו בחבריהם שמשפחתם הייתה גדולה. הוריהם התחברו עם שכניהם והתחילו לחגוג חגים יחדיו. גם הציוד בבית היה שונה. לא היו מזגנים ובחורף חיממו את הבית בתנורי נפט ובקיץ קיררו עם מאווררים. רק לבודדים היה טלפון בבית. המכשיר היה גדול והחיוג נעשה על ידי חוגה. בבניין בו גרה סבתא היה מכשיר אחד בלבד לאחד השכנים. מאוחר יותר התקינו טלפונים ציבוריים ברחוב שהופעלו על ידי אסימונים מיוחדים.

סיפורו של מקום

סבא פסח מספר על השכונה "מפדה אזרחי"- חולון: "שנותיי הראשונות עברו במחנה מעבר, לניצולי שואה, בלינץ אשר באוסטריה. לאחר מסע דרומה הגענו לנמל לה-ספציה באיטליה, ואני בן למעלה משנתיים. משם הפלגנו, באונייה "גלילה", והגענו לנמל חיפה ב- 1949. משם עברנו לאוהל אשר היה ביתנו לזמן מה. עם אבי מיכאל, אמי גיסיה, סבתי מלכה ואני התינוק, פסח.

אבי מצא עבודה בחברת "מקורות" שם נודע לו על בניית שכונה חדשה בחולון בתחילת שנות ה -50 ושל המאה ה-20 היא "מפדה אזרחי". מרבית רוכשי הבתים בשכונה היו ניצולי שואה. היו בה בתים דו משפחתיים, בני שני חדרים, בשטח 39 מ"ר וכן חצר קטנה.

איכלסו את השכונה עולים מפולין, הונגריה, רומניה, בולגריה והיא כונתה "מפדה". שם החלו, מרבית התושבים את חייהם בישראל. הוקמו בה שני בתי כנסת: "ההונגרי" המחמיר ו"הפולני" המקל. בשעות הערב, בבית הכנסת הפולני, לימדו עברית, מבוגרים נפגשו ושיחקו. בשעות היום הוקם שם גן ילדים. לעומת זאת, בבית הכנסת ההונגרי דאגו להגעלת כלים לפסח, שחיטה כשרה והתראה על כניסת השבת. לילדים הייתה זו תקופה מרתקת. פרדס למשחקי מחבואים. חולות לטיפוס גלישה. ציוד וחומרי בניה בשטח. בחצרות גידלו פרחים לנוי ופרי למאכל. סביב השכונה גדלו סברס, עצי תאנה, עצי תות אדום ולבן.

היו שגידלו עופות בחצר, עקרות בית החליפו מרשמים. מחלק הנפט, לפרימוסים, התנייד עם עגלה רתומה לפרידה. כך גם מוכר החלב והשמנת שהגיע מאזור. בלוקי קרח הובלו לקירור ושימור מזון. כיתה א' הוקמה בשכונה ובהמשך עברנו לבית ספר "שנקר". הקמנו את "שבט ארנון" של צופי חולון. הקמנו קבוצת כדורגל "הכוכב מפדה" ושיחקנו מול שכונות אחרות, כמו "רסקו". אמנם הייתי במקומות רבים בעולם ולמדתי במוסדות שונים, כמו "הטכניון" אוניברסיטת הנגב וכו' , אך תמיד חזרתי לשכונה. זה 70 שנים מאז הגעתי כילד ועד היום מהווה השכונה בית לרבים.

היום רצופה השכונה בבתי פאר רחבי ידיים. בין יוצאי השכונה מדענים, מהנדסים, רופאים, בעלי עסקים ועוד. גם כיום יש קבוצות "יוצאי מפדה" הנפגשים ושומרים על קשר.

החלום של סבא וסבתא

החלום הכי גדול של סבתא וסבא הוא שאפשר יהיה לקיים מפגש משפחתי גדול בין דורי עם בני משפחתם שלא שרדו את השואה ושהנכדים שלהם יוכלו להכיר את כולם, אבל בגלל השואה סבתא וסבא אף פעם לא היו במפגש בין דורי כזה והם לא יכולים לגרום לנו, לנכדיהם, להנות במפגש רב דורי עם כל המשפחה. אך בליבם הם כל הזמן מרגישים שכל מה שקורה להם הוא בעצם גם בזכות האנשים שהם לא זכו להכיר.

סבא וסבתא עם הנכדים

גלגולו של חפץ    

זוג הכלים האלה היה בבית של הורי סבא רבא מצד סבתא שלי. אשר ניספו בשואה. הם שימשו להגשת סוכר וחלב. אחות של סבא רבא שלי עזבה את פולין לפני פרוץ מלחמת העולם וקיבלה מהוריה את הכלים האלה וזוג פמוטים למזכרת. היא היגרה לארצות הברית וכל השנים שמרה על הכלים. בסיום המלחמה היא החלה לחפש קרובים שניצלו וכך גילתה את סבא רבא שלי שהיה הניצול היחיד ממשפחתו. היא החליטה להעביר אליו חפצים אלה כמזכרת מבית ההורים. כיום הם נמצאים בבית סבא וסבתא שלי שממשיכים לשמור עליהם ובאחד הימים יעברו הלאה ואולי אפילו אלי.

הכלים שעוברים מדור לדור

הזוית האישית

סבא פסח וסבתא רחל: אנחנו מבקשים להודות על ההזדמנות שניתנה לנו. העבודה המשותפת עם נכדתנו יובל לקחה אותנו למסע מרתק אל תוך עבר משפחתינו ולתוך לבנו… הדבר קירב אותנו עוד יותר אל יובל ופתח ליובל דלת רחבה אל עבר משפחתה. המסקנה הנהדרת היא שקשר בין דורי בונה המשכיות לדורות הבאים ומאיר את דרכם.