מאגר סיפורי מורשת

שמי פליקס בללובסקי, נולדתי בברית המועצות באודסה בשנת 1949. אני קרוי כך על שם סבי. לאבי קראו אברהם, הוא היה פועל בניין, לאמי קראו ברטה, היא הייתה מנהלת חשבונות, לאחותי קראו יבגניה. גרתי באודסה, אך לא גרתי בשכונה יהודית משום שלא היו כאלה, כולם גרו במעורב. בביתנו היו שלושה חדרים: מטבח, חדר שינה וסלון, שירותים ומקלחת היו בחוץ.

לבתי ספר באותה תקופה לא היה שם, היו מספרים ואני למדתי בבית ספר מספר 33. היו לי די הרבה חברים, והכיתה הייתה די מגובשת אך אני לא בקשר איתם היום. כמה מהמקצועות שאהבתי במיוחד היו פיזיקה, מתמטיקה, ספרות ועוד, גם אהבתי מאוד לקרוא והייתי תלמיד מצטיין. בזמני הפנוי אהבתי מאוד לשחק בכדורגל ומשחקי כדור, וגם הלכנו לפעמים לים. הייתי בתנועת נוער שנקראת "פיונרים", כל ילד השתתף בה והיינו הולכים לטיולים ופעילויות. כאשר גדלתי הייתי בתנועת נוער אחרת שנקראת "קומסומול", שזה היה בעיקרון הכנה לקומוניזם (אך לא הייתי במפלגה הקומוניסטית).

בשנות העשרים לחיי האזנתי בעיקר לפופ, לאחר מכן לג'אז ואז התחיל הרוק. חלק מהלהקות שאהבתי היו הביטלס, רולינג סטונס, מאמאס אנד פאפאס, לד זפלין ולאחר מכן גם קווין… באותה תקופה האזנו למוזיקה בתקליטים משום שלא היו טלפונים. האזנו למוזיקה ורקדנו בעיקר במסיבות, כאשר חגגנו משהו, ולעיתים אף התכנסו בכדי לרקוד. סוגי הריקודים היו ואלס, טנגו, פוקסטרוט, טוויסט, פרייליכס…

לי ולמשפחתי היה קשר טוב מאוד, והם תמכו במה שעשיתי. לא סיפרתי להוריי הכל בעיקר בשביל לא להרגיז אותם, אך דברים חשובים סיפרתי להם והתייעצתי איתם.

את אשתי מירה הכרתי במפעל ששנינו עבדנו בו ולאחר שנה וחצי התחתנו, שלוש שנים אחר כך הולדנו את הבן הבכור שלנו וחמש שנים לאחר מכן הולדנו את בנינו הצעיר. בשנת 1990 עלינו לארץ ביחד עם הילדים. עלינו באותה תקופה בשל התפרקות ברית המועצות והקריסה הכלכלית והביטחונית, רצינו לדאוג לעתיד ילדינו ולא היה ספק שעולים לישראל. ברגע שהגעתי לארץ ישראל הרגשתי שחזרתי הביתה!

הגענו במטוס, וברגע שהגענו שכרנו דירה בבת ים. בארץ למדנו עברית באולפן היה לנו קצת ידע ביידיש, מה שהקל עלינו. נקלטנו טוב, התייחסו אלינו טוב וכבר שבוע אחרי שעלינו התחלנו לעבוד. אני עבדתי בכל מיני מסגריות קטנות עד שהתבססתי במפעל.

מקרה שזכור לי במיוחד הוא: הייתי עובד במשמרות לילה ובבוקר לומד באולפן, משמרות הלילה היו מאוד חשובות לי והבוס שלי ידע זאת, לכן יום אחד הרגשתי לא טוב ורציתי ללכת הביתה, אך הבוס אמר לי להיות אצלו במשרד עד שארגיש טוב ואוכל לחזור לעבוד, הוא נתן לי כמה זמן שהייתי צריך וזה נחקק בזכרוני. בכללי התייחסו אלינו טוב מאוד, אמנם שמעתי סיפורים על אנטישמיות אך אצלי זה לא קרה.

רגע מרגש בחיי: לי לא חגגו בר מצווה, אך כשהגענו לארץ לבן הצעיר שלי בדיוק מלאו 13 שנים, ואולפן בת ים ארגן לכמה ילדים כולל בני מסיבה גדולה: הנחת תפילין, עלייה לתורה, ולבסוף מסיבה גדולה באולם, אנשים הביאו מתנות והשקיעו כך רק בשביל לחגוג לילדים בר מצווה, והכל היה בחינם. הרבה אנשים עזרו לנו ודאגו לנו, וזה היה מאוד מרגש.

הזוית האישית

ליה הנכדה המתעדת: היה לי מאוד כיף לראיין ולחקור על סבי, למדתי הרבה דברים על הילדות שלו וקצת על איך דברים עבדו פעם לפני שהיה טלפונים ומכשירים אלקטרונים. שמעתי המון סיפורים מעניינים שלא ידעתי לפני והיה לי מאוד מסקרן לעשות את סיפור התיעוד הזה.