מאגר סיפורי מורשת

שמי נריה, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סיפורו של סבי, פיל שניידר.

סבי סיפר לי כמה סיפורים על חייו כילד וכמבוגר. כשהיה בן שמונה, הוא לא הצליח בבית הספר כי הוא לא יכול היה לראות את הלוח. אז הוא קיבל משקפיים. הוא היה הילד הראשון בכיתתו שיש לו משקפיים. היה ילד שאמר שיש לו ארבע עיניים, וכולם צחקו. הוא ניסה לגרום לסבא שלי להרגיש רע בכך שצחק עליו. יום אחד סבי אמר, "זה לא ארבע עיניים. זה נקרא משקפיים." זו הייתה הפעם האחרונה שהילד ניסה לצחוק ממנו.

כשהיה בן 10, קיבל סבא טלוויזיה. כל יום ראשון הגיעו סבא וסבתא של סבי לביתו, ואחרי ארוחת הערב היו צופים יחד בטלוויזיה. הטלוויזיה הייתה שחור ולבן בלבד, ללא צבע. בכל יום ראשון הוא היה נרגש לבלות עם סבא וסבתא שלו ונהנה מאוד לצפות איתם בטלוויזיה.

כשסבי סיים את הקולג', הוא חשב שהוא הולך להיות אדריכל. הוא חשב שהוא הולך לתכנן מבנים. ואז הוא שמע דיבור על עזרה לאנשים שיש להם בעיות דיבור. והוא ידע מיד שזה מה שהוא אמור לעשות. לאחר שהחליט שהוא רוצה להיות קלינאי תקשורת, הלך לבית הספר לריפוי בדיבור וקיבל עבודה כמטפל.

בעבודתו כמרפא תקשורת, הוא עבד בבית ספר שבו היו ילדים עם בעיות דיבור. הייתה ילדה שלא היה לה קול ולא יכלה לדבר בכלל. סבי רצה לעזור לה, אבל המנהל אמר לא לבזבז את זמנו. הוא חשב שזה רע שוויתרו עליה, אז הוא עזר לה בפרטיות. אחרי שנה היא יכלה לדבר.

במהלך שנות עבודתו הוא נתקל במישהו שאיבד את לשונו ממחלת הסרטן ולא ידע לדבר בגלל זה. הוא עבד איתם זמן מה ולימד אותם איך לדבר שוב. סבא שלי עדיין ממשיך לעזור לאנשים בתור קלינאי תקשורת, והוא עזר להמון אנשים.

הזוית האישית

נריה הנכד המתעד: היה לי מעניין ללמוד על חייו של סבא ולהכיר אותו יותר לעומק, את עבודת החקר ביצעתי כשהוא באמריקה, ועדיין נהניתי.

סבא פיל: זה היה ממש מהנה ללמוד ולעבוד עם נריה, אשמח אם בית הספר יפעיל עוד תכניות כאלו.