מאגר סיפורי מורשת

"הנגב המהווה 60% משטח המדינה וחיים בו רק 12% מהאוכלוסייה", כך סבא אומר. "בעתיד נצטרך מקום מגורים לעוד אנשים, ולכן חשוב לפתח את הנגב שלא ישאר מדבר". אחד מתפקידיה של אוניברסיטת בן-גוריון הוא לפתח את הנגב בדרכים שונות. האוניברסיטה מבצעת מחקרים בנושאים הקשורים למגורים וחקלאות במדבר, בכלל, ולהבאת מים וחשמל לתושבי הנגב בפרט – בדרכים חדשניות וירוקות שלא יפגעו בטבע הייחודי של הנגב.

סבא עמוס היה פרופסור באוניברסיטת בן-גוריון, ובמהלך עבודתו התמנה להיות דיקן של פקולטה. כלומר, מנהל של כמה מחלקות אקדמיות. לאחר מכן, סבא התמנה להיות סגן נשיא האוניברסיטה לקשרי חוץ, והוא כיהן בתפקיד זה בשנים מ-2005 עד 2014.

כששאלתי את סבא איך הוא בחר את תפקידו? הוא סיפר "אני לא בחרתי בתפקיד הזה, זה קרה די במקרה".

מנהל האוניברסיטה הציע לסבא לקחת תפקיד חשוב זה, משום שחשב שסבא יוכל לעשות את זה טוב ובהצלחה. בתור סגן נשיא האוניברסיטה לקשרי חוץ, סבא היה אחראי על קשרים עם אגודות הידידים – ארגונים במדינות המערב שאחראים על קשרים עם יהודים עשירים, ופונים אליהם לצורך תרומות לאוניברסיטה. הכסף שנתרם חשוב מאוד לאוניברסיטה ולכל מדינת ישראל באופן כללי, כי בעזרתו בונים מבנים חדשים, קונים ציוד מחקר לאוניברסיטה ומשלמים מלגות לסטודנטים חכמים וחרוצים, שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם ללמוד. בזכות התורמים, האוניברסיטה יכולה לעזור לצעירים בישראל ללמוד דברים מעניינים וחשובים, ולחקור דברים שיכולים להעלות את רמת החיים בישראל כגון אנרגיה ירוקה וחקלאות במדבר.

סבא נהנה מהתפקיד, במסגרתו טס לכל העולם והכיר אנשים נדיבים שרוצים לעזור. הוא ראה מקומות חדשים וחווה חוויות ותרבויות חדשות. סבא מספר שבתקופה שהוא עבד שם, הם קיבלו תרומות של כמה עשרות מיליונים כל שנה, כספים שהיה להם תפקיד חשוב מאוד להתפתחותה של האוניברסיטה. האנשים שתרמו לאוניברסיטה, חשובים לא פחות ממי שקיבל את התרומות. סבא אומר ש"אלה הם אנשים שגם היו נדיבים וגם היה אכפת להם לא רק מעצמם, אלא גם לעזור לעולם ולעזור לפתח כל מיני דברים שהם האמינו בהם. הייתה להם זיקה למדינת ישראל, והם רצו לראות אותה מתפתחת ומצליחה".

חלק חשוב בתפקיד היה לעזור לתורמים להרגיש שתרמו למטרה חשובה, ושהתרומה עזרה למי שבאמת צריך אותה. לדברי סבא, היהודים העשירים מחול, אלה שתורמים כסף לאוניברסיטה, תורמים לפי מה שנראה להם חשוב וכי, לדעתם, אוניברסיטאות וחינוך הם הדברים החשובים ביותר למדינה. לפעמים התרומה קשורה לניסיון אישי של התורם. לדוגמא, מישהו שקרוב משפחתו חלה בסרטן, ולכן רוצה לתרום לחקר הסרטן. קורה גם שהתורם לא בטוח למה הוא רוצה לתרום, ואז תפקידה של האוניברסיטה להציע לו הצעות לפרויקטים ודברים באוניברסיטה שדורשים השקעה חיצונית. על מנת לתת לתורמים תחושה טובה, לאחר קבלת התרומה והשימוש בה, מזמינים אותם לראות מה נעשה בה.

מאחר שסבא חקר ולימד נושאים של ניהול, כח אדם וארגונים גדולים, תפקיד זה אפשר לו להתנסות ולחוות מקרוב את כל אותם כישורים ויכולות שעליהם הרצה וחקר. כך, בעצם, יצא לסבא לעשות, בפועל, דברים שחקר והרצה עליהם במשך שנים. לשכנע מישהו לתרום זה לא משהו שתמיד ברור איך עושים, כי הרי מי שיחליט לתרום, לא יקבל דבר בתמורה חוץ מתחושה טובה על עצם המעשה. לכן, אי אפשר לנסות להסביר למישהו שזה "כדאי" לו. לשכנע מישהו לתרום זה לגרום לו להבין את חשיבות המטרה שלשמה הוא תורם ולמה משמשת התרומה. כל אחד יכול לתרום למי שהוא רק רוצה, אבל עליו להיות בטוח שכספי התרומה שלו הינם הדבר הכי מועיל שהוא יכול לעשות למען החברה. משימת המתרים היא  להבהיר לתורם שזהו הדבר הכי הגיוני וחכם לעשות עם כספו. כדי שלאותם אנשים חשובים ובעלי השפעה יישאר רושם טוב מאוניברסיטת בן גוריון ומעשיה, ובכלל ממדינת ישראל, מזמינים אותם לאוניברסיטה כדי לראות איך השתמשו בתרומתם. למשל, מישהו שמימן מלגות לסטודנטים, אפשר להפגיש אותו איתם ולהציג בפניו את מחקריהם ופעולתם באוניברסיטה. מישהו שתרם לבנייה של מבנה חדש, יוכל לבוא לבקר במבנה ולהתרשם ממנו.

שאלתי אותו איך האוניברסיטה הוקירה תודה לפעילותו כשפרש. לדבריו של סבא: "ההוקרה הכי טובה היא בכך, שאנשים רואים שבזכותך קרו דברים טובים והיתה התפתחות חיובית ומשמעותית".

הזוית האישית

אופיר: בזכות תכנית הקשר הרב דורי, למדתי הרבה על הסיפור של סבא וכך הכרנו אחד את השני טוב יותר. אנחנו מקווים שנוכל להמשיך בשיחה עמוקה גם מבלי התירוץ הזה.