מאגר סיפורי מורשת

שמי עמוס כרמל נולדתי בשנת 1937 בקיבוץ עין השופט.

בילדותי ברוב רובו של היום היינו בבית הילדים. בערב הינו הולכים להורים בין 16:00-18:00, וב18:00 היינו חוזרים לבית הילדים לארוחת ערב. המטפלות היו חשובות ומשמעותיות בחיים שלנו. הן ניהלו את רוב החיים שלנו. היינו ישנים בביתנים (חדרי שינה) רק הילדים. לפעמים התגעגענו להורים אבל נולדנו לזה, לא הכרנו משהו אחר. להורים הולכים לשעתיים, כך התרגלנו. התגעגענו להיות איתם יותר, אבל גם להורים היו פעילויות וועדות של הקיבוץ אחרי השעה 18:00. הבנו שכך החיים מסודרים. ההורים צריכים את הזמן שלהם.

לא היו רגעים שרצינו לישון עם ההורים, לא הכרנו משהו אחר. נולדנו לתוך המערכת הזו וחשבנו שאין אפשרות אחרת. כמו כן, תמיד הסבירו לנו שבצורה הזו הילדים נמצאים יותר בחברת הילדים, ופחות בחברת המבוגרים שהיא לא חברתם, וכך הסבירו לנו שההורים צריכים להיות פנויים לבנות את הקיבוץ, להשתתף בוועדות בערב, לעשות תרבות מתאימה לקיבוץ, ואין להם זמן לילדים.

פעם, בבית הילדים, בימי חורף, היו רעמים וברקים, ומאוד פחדתי לישון בביתן שלא היה בו אף מבוגר. כשילד היה חולה בלילה, הקיא, הרגיש לא טוב, או שאני הרגשתי לא טוב, היה צריך לקרוא לשומרת לילה באינטרקום. זהו סוג של רמקול ישן שמגיע לשומרת, והשומרת היתה צריכה לבוא לעזור. לפעמים, אם היא היתה במקום אחר או שהיתה מגיעה מאוד מאוחר, היינו צריכים לחכות לה הרבה זמן וזה לא היה פשוט.

הסרט הראשון בחיי

אני זוכר שיום אחד בבוקר, באו המורים והמטפלות ואמרו לנו "הולכים לראות סרט". אני זוכר שכולנו נורא התרגשנו כי זו היתה הפעם הראשונה שראינו סרט. אני זוכר שהסרט היה בחיפה. ראינו את הסרט 'במבי'. זו היתה הפעם הראשונה שראינו מסך ותמונות זזות. את הסיפור עצמו, כבר הכרנו, שהיה מאוד יפה. אבל בסרט, ממש רואים שיורים באימא של במבי והוא נשאר לבד, אני זוכר שרוב הילדים בכו שם. זה היה מאוד מרגש, עובדה שאני זוכר את זה עד היום כאירוע מאוד מיוחד.

החגים בקיבוץ

חלק מהחגים בקיבוץ, חגגנו בחברת הילדים וחלק עם כל המבוגרים. לכל חג היתה הכנה בכיתות לקראת החג, מה משמעות החג ומהם סמלי החג.

הלימודים בקיבוץ

ללימודים היה מקום שני בקיבוץ. הפעילויות, הספורט, התרבות, הזמן החופשי, היו יותר מרכזיים. הלימודים לא היו כמו היום. לא היה חשבון לחוד, מוזיקה לחוד, היסטוריה לחוד. על פי רוב, היה מרוכז סביב נושא. למשל, אהבנו את הנושא: "אנו ספורטאים". עשינו הרבה ספורט אבל גם היינו צריכים למדוד את הקפיצה לרוחק למשל, או את ההיסטוריה של הספורט. מתי התחיל הספורט, ועל האולימפיאדות, ושירים שהיו שרים בספורט. את כל המקצועות למדנו בתוך נושא הספורט. וכך, היו נושאים מרכזיים שונים. זה היה הרבה יותר מעניין ושילב גם יציאה מהכיתה.

הרגשתי טוב חברתית ולימודית. הייתי תלמיד טוב ומקשיב, שיתפתי פעולה עם המורים. גם מבחינה חברתית הרגשתי מאוד טוב. למשל בחלילית הייתי הטוב ביותר ולימדתי את האחרים לנגן. בספורט הייתי טוב וגם בלימודים. התחברתי טוב לכל המערכות של בית הספר והחברה. אם היה לי קשה ישר הייתי פונה למטפלות. הרגשתי איתן מאוד בנוח. היינו עם המטפלות כשהיינו ביסודי. אח"כ כבר היו לנו מורים. אותם הייתי משתף אם משהו קרה לי או שקשה לי ורק אחר כך הייתי משתף את ההורים.

המסגרת של הכיתה נשארה חזקה לאורך כל השנים. גם כשיצאנו לחופשים והלכנו לצבא, הקבוצה היתה מאוד משמעותית, והקשר עם החברים היה מאוד חזק וחשוב לכל אחד מאתנו. עד היום אפשר להגיד שרוב חברי הקבוצה בקיבוץ הם החברים שלי.

מסר לחיים- תמיד צריך לעזור לאנשים שזקוקים לעזרה בעיקר לזרים שלפעמים יוצאי דופן.

הזווית האישית

אוריה: למדתי במהלך הריאיון שסבא הוא איש שהייתה לו ילדות מיוחדת, לא כמו שלנו, שהוא היה בלי ההורים שלו. למדתי על הילדות שלו דברים שלא ידעתי קודם לכן. סבא הרחיב את הידע שלי בנושא הלינה המשותפת. היה לי מאוד מעניין לשבת עם סבא ולשמוע את הסיפור שלו. איך הם למדו בבית הספר, מה הם עשו ביום-יום, ראיתי איך יש זיכרונות בני שבעים שנה ויותר, שנחרטו בזיכרון של סבא והיו לו משמעותיים עד היום.

סבא עמוס: שמחתי מאוד להיות מרואיין ע"י הנכדה שלי המתוקה, אני חושב שחשוב מאוד להעביר לדור הצעיר את מה שהיה לסבים שלהם, איך הם חיו, מה הם עשו. יש אמרה ידועה "ראה מאין באת ולאן אתה הולך". זו אמרת חיים. מאיזו משפחה, הורים וסבים באת. מה הם נתנו לך. אחר כך, אתה שואל את עצמך לאן אתה הולך. זו הייתה אחת ההזדמנויות לדבר מאוד ברצינות, לא על משחקים ולא על אוכל ולא על מה שהיה באותו היום, אלא דרך הריאיון, דיברנו על דברים מאוד חשובים. איך חיים, מה הערכים שלנו. זו הייתה הזדמנות מאוד טובה. דבר שלא תמיד אנחנו מצליחים.