מאגר סיפורי מורשת

שמי מתן גולדשטיין, משתתף בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית.

בחרתי לספר על מקרה שסבא סיפר לי מהילדות שלו, כי זה ממחיש כמה הילדות של סבא הייתה שונה מהילדות שלי פה בישראל.

ילדותו של סבא שמעון ברומניה

כשסבא שמעון היה ילד ברומניה הייתה מלחמת העולם השנייה. המצב היה קשה, כל הגברים גוייסו לצבא וכל הנשים והילדים נשארו בבתים. כל המזון הועבר לצבא כדי להאכיל את החיילים ולא היה מה לאכול. סבא מספר כשהוא היה ילד היה תמיד רעב. הארוחה היחידה שלהם ביום הייתה בדרך כלל דייסה דלילה מקצת קמח תירס והרבה מים.

במשך היום סבא היה משחק בחוץ עם חבריו בכדור מאולתר שהם הכינו מבד ממולא בקש. יום אחד, סבא סיפר לי, עצרה ברחוב עגלה של חיילים עמוסה בכיכרות לחם טריות וריחניות. הוא היה ילד והיה רעב וכשהחיילים לא הסתכלו הוא פילח כיכר לחם חמה אחת ורץ להביא אותה הביתה לאימא שלו. אימא שלו נבהלה מאד, סגרה מהר את כל החלונות והתריסים וחילקה את הלחם בין כל הילדים שממש חגגו על הארוחה החגיגית.

העלייה לארץ ישראל

סבא עלה לארץ ישראל בשנת 1951, כשהיה בן 17. הוא עלה עם אבא שלו ואמו החורגת וגם אח ואחות. אמו הביולוגית נפטרה בשנת 1946 והיא עדיין קבורה ברומניה. הם הגיעו לארץ באונייה שהפליגה מטרנסילווניה לנמל חיפה. כשהגיעו לחיפה קיבלו את כל העולים בנמל והעבירו אותם למעברה באזור רעננה. סבא מספר שהתנאים היו קשים, הייתה צפיפות ולא היה מספיק מה לאכול. כעבור כמה שנים הם הצליחו להיחלץ מהמעברה ועברו לגור בחיפה, שם סבא פגש את סבתא שלי ז"ל. סבא היה רקדן נהדר והבילוי המועדף עליהם היה מועדוני ריקודים.

החיים בארץ: שרות צבאי

לאחר שסבא עלה לארץ הוא התגייס לצבא ושירת בהתחלה בנח"ל ואח"כ בחיל הים, במסגרתו הוא שירת בחיפה עד סוף השירות שלו. הוא השתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור.

סבא בחיל הים לאחר עלייתו לארץ

מאכלים

המאכלים הרומניים שסבא שלי אוהב הם ממליגה שזה סוג של דייסת תירס ממש טעימה שאוכלים עם שמנת, צ'ורבה שזה מרק חמוץ וקבב רומני כמובן. בנוסף סבא מכין קרפלך הכי טעימים בעולם שאנחנו אוכלים בדרך כלל בחג שבועות כשכל המשפחה נפגשת.

עבודה

לאחר שסיים את השירות הצבאי סבא הוציא רישיון לאוטובוס ועבד במשך כשנה בחברת אגד. אח"כ הוא עבד תקופה מסויימת כנהג מונית, ואז מצא עבודה בחברת סולל בונה. הוא היה סולל כבישים, למעשה המון כבישים שאנחנו נוסעים בהם ביום יום סבא שלי סלל. אבי סיפר לי שאת הכביש העוקף ברחובות הוא עזר לסבא לסלול, ולמען האמת כשהוא לפעמים נוסע איתי שם הוא צוחק ואומר "כן זה הכביש של אבא שלי".

במהלך העבודה בסולל בונה התרחשה תאונה קשה מאד. הוא עבד בסלילת הכביש משארם א שייך, כאשר סיני עדיין הייתה שייכת לישראל. הדרך הייתה משובשת ולא סלולה, והרכב שבו הוא נסע עם עוד כמה חברים מהעבודה התהפך. היו הרוגים ופצועים, סבא שבר חוליה בגב והוא נשלח במסוק לבית חולים שם היה מאושפז תקופה ארוכה.

לאחר שהחלים, אם כי הוא אף פעם לא החלים במאה אחוז, הוא המשיך לעבוד בחברת סולל בונה עד שיצא לפנסיה.

מה שסבא אמר לי….

לאחר שישבתי עם סבא והאזנתי לסיפורים שלו, הוא אמר לי, שהוא שמח שעשינו את זה, הוא מרגיש שהוא מעביר את הלפיד לדור הצעיר ושמח לדעת שבזכות התיעוד הזה גם בעוד מאה שנים יזכרו אותו ואת סיפורי חייו….

הזוית האישית

סבא שמעון: לספר את הסיפור הייתה חוויה מרגשת. למרות שהזיכרונות שלי לא כולם טובים, לספר אותם עושה לי טוב והופך אותם לפחות רעים.

הנכד מתן: מאד התרגשתי כששמעתי את הסיפורים של סבא. אני מרגיש שאני ממשיך את השושלת. אני שמח שלמרות כל הקשיים, סבא חי חיים טובים וגידל משפחה לתפארת, ואני גאה להיות חלק ממנה.