מאגר סיפורי מורשת

סיפור חייו של משה

שמי משה, נולדתי בשנת 1953 בטריפולי שבלוב למשפחה יהודית דתית, השנה אני משתתף עם הנכד שלי יונתן בתוכנית הקשר הרב דורי ויחד תעדנו את סיפור חיי.

העיר טריפולי – לוב הינה מדינה מוסלמית ובילדותי הייתה לא קיצונית. השלטון בלוב היה מושפע מהשלטונות האנגלים והאיטלקים ששלטו בלוב שנים רבות. למדתי בבית ספר רומא. הלימודים היו ברמה גבוהה וטובה, ושפת האם שלי הייתה איטלקית וערבית.

ההורים שלי – אסתר ויצחק. אמי הייתה עקרת בית, ואבי עבד בסחר. גדלתי במשפחה חמה ואוהבת והיה חשוב להורים שנלמד.

הצטרפתי לאבי במסגרת עבודתו, ולמדתי ממנו רבות על ניהול משא ומתן. הוא היה איש כריזמטי וחכם, בעל ידע רב, ואהב לעזור לנזקקים.

גרנו בשכונה טובה מאוד ומרבית שכנינו היו איטלקים. בזמן מלחמת העולם השנייה, ההורים שלי ברחו לתוניס – לעיר בשם ג'ורבה, משום שהנאצים (הגרמנים) שלטו בלוב והייתה תקופה קשה וסבל רב ליהודים.

כאשר הגענו לאיטליה, לעיר רומא, קיבלו אותנו אנשי הסוכנות היהודית בצורה יוצאת מן הכלל. גרנו במשך כמספר חודשים בבית מלון אשר היה שייך לדודה שלי – במרכז רומא. לאחר מכן, בשנת 1965, עליתי עם אחי, יעקב, לארץ ישראל באונייה בשם "ירושלים", ומרבית נוסעיה היו תיירים. נחתנו בחיפה ומשם הסיעו אותנו לפנימייה.

שנות הילדות בפנימיות  

עליתי לישראל כנער בגיל 12 יחד עם אחי יעקב, עברתי בין שלוש פנימיות שונות: הפנימיה הראשונה בה שוכנו הייתה בקרית טבעון בשם "רמת הדסה".

בפנימייה היו ילדים עולים חדשים ממקומות שונים בעולם, וכן לא הייתה לנו דרך לתקשר אחד עם השני משום שכל אחד דיבר שפות שונות. לאחר כמספר חודשים, הועברנו לפנימייה נוספת, בירושלים בשם "משך ילדים מוצא" ושם שהינו כשלוש שנים. הייתה זו תקופה לא פשוטה, משום שלא ניתנה לנו האפשרות ללמוד באולפן את השפה העברית ולמרות זאת, נדרשנו לדעת את השפה.

התקופה בארץ היתה קשה מבחינה כלכלית, ובנוסף הגעגועים להורים ולמשפחה שהיו חסרים לנו מאוד. הסתפקנו בטיפולים רפואיים מעטים מאוד.

בזמן מלחמת ששת הימים הרגשנו ושמענו את הקרבות משום שהיינו יחסית קרובים לגבול. אני זוכר היטב את תקופת ההמתנה המתוחה טרום המלחמה, וחיילים מילאו את העיר.

   אני ואחי יעקב

בסיום לימודיי בבית הספר היסודי, על פי החלטת הנהלה, שבדיעבד הייתה מאוד שגויה, הופרדתי מאחי יעקוב והועברתי לפנימייה ברעננה – "כפר בתיה" ואילו אחי הועבר לפנימייה בצפון – "ימין אורד". זאת, מתוך טענה שרווחה בתקופת העבר, שהפרדה תסייע בתהליך ההתבגרות.

בפנימייה זו מרבית הילדים נולדו בארץ. הכרתי ילדים רבים שתמכו בי בשל מכשול השפה. למרות הקושי בשפה, היה בי כח רצון עז להצליח ולא להיכשל, ולכן קמתי מוקדם בבוקר לפני כולם, והלכתי לישון מאוחר בערב אחרי כולם, וכל זאת כדי ללמוד יותר ולשנן.

לאחר כשנה, אמי אסתר ואחי הקטן יהודה ברחו מלוב ועלו לארץ ישראל. הם התשכנו בעיר רמת גן. מרגע זה היה לי קל יותר משום שהיה לי מאוד חסר החום ונוכחות הורי.

 בתקופת השירות הצבאי שלי

שנות חיי הבוגרים

לאחר השירות הצבאי, עבדתי במספר עבודות זמניות מבוקר ועד ליל. היה זה כורח המציאות לאור המצב הכלכלי. לאחר מכן פנו אלי ממשטרת ישראל בהמלצת צה"ל והציעו לי להתגייס. עברתי את כלל מבחני הקבלה וכן סיימתי את הקורס בהצלחה.

המשכתי ושירתי שנים רבות – היה זה שירות משמעותי, מאתגר מרתק ותורם. עברתי את כלל רמות הדירוג המקצועי בצורה מצוינת, והתמחתי בתחומים מקצועיים רבים מאוד. שירות זה דרש מאמץ רב מאוד: עבודה במשמרות יומם ולילה, בסופי שבוע ובחגים, מאמץ פיזי ולמידה עיונית מתמדת לאורך כל השנים.

 אני ואמי אסתר

הקמת המשפחה

בשנת 1982 נישאתי לבחירת ליבי וחברתי הטובה, מירה. נולדו לנו שלוש בנות מקסימות מאוד ומשקיעניות: מיטל, הילה ודניאל.

הצלחתן הינה גאווה גדולה של שנינו, והודות גם לתרומתה גדולה מאוד של אישתי אמירה, אשר השקיעה בהן שעות רבות מידי יום, על אף עבודתי האינטנסיבית.

יונתן הוא הנכד הראשון לו זכינו. הוא ילד מדהים המסב לנו גאווה גדולה, חרוץ, חכם, וחם מאוד לסביבה ולמשפחה. לאחר לידתו של יונתן, נולדו לנו חמישה נכדים ונכדות מקסימים נוספים.

הזוית האישית

סבא משה: נהניתי מאוד להשתתף בתוכנית, היה זה פרויקט מאתגר שבו זכיתי להעביר ולכתוב את מורשת חיי ומשפחתי לנכדי האהוב אשר הקשיב בהתעניינות וסקרנות. מפגשים אלו איפשרו לנו למידה משותפת והדדית, וזמן משפחתי ערכי וחשוב.

הובלת התוכנית ע"י שתי המורות נעשתה במקצועיות, ברגישות וביחס אנושי. מודה לכם על ההזדמנות!

יונתן: נהניתי מהתוכנית ולמדתי על ילדותו וחייו של סבי. אני מאחל לסבי המון בריאות ונחת.