מאגר סיפורי מורשת

שמי שחר, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבי ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת.

וכך סיפר לי סבא: נולדתי בשנת 1945. בשנים 1952 ועד 1957 למדתי בבית ספר יסודי בשם Kocahidir. העיירה Kirklareli שבה גדלתי הייתה קרובה לגבול בולגריה ויוון. בעיירה היינו משחקים כל החברים בשכונה בכדורגל ברחוב. משנה 1957 ועד שנת 1961 למדתי בחטיבת ביניים צרפתית בשם Sainr Michel בעיר איסטנבול ובשנים 1961 ועד 1964 למדתי בתיכון ממשלתי בשם Ataturk Lisesi, גם הוא באיסטנבול. בגילאי תיכון וגם לאחר מכן בתקופת האוניברסיטה, היינו יוצאים עם חברים למועדונים לרקוד והיינו יוצאים לסרטים והצגות. טורקית הייתה שפת האם שלי ולא היה ניתן להבחין אם אני יהודי או מוסלמי. במהלך לימודיי בתיכון כשרצו לקלל היו אומרים: "יהודי מלוכלך". פעם אחת מישהו מהחבר'ה אמר זאת בהפסקה, הסתכלתי עליו כי לא מצא חן בעיניי מה שאמר וכיוון שאותו בחור ידע שאני יהודי חזר בו ואמר: "זה לא עליך, אתה משלנו", כביכול רצה להגיד שאני יהודי אבל שייך לחבורה. למרות שאמר זאת, דבר זה מאוד פגע ברגשותיי.

לימודים באוניברסיטה והרקע לעלייה לארץ

בשנת 1965 התקבלתי לפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה באיסטנבול. משך הלימודים היו שמונה שנים. בשנת 1973 סיימתי את לימודיי בהצטיינות וקיבלתי מלגות לימודים. ביקשתי המשך לימודים בהתמחות בכירורגיה מדיקן הפקולטה לרפואה. אם הייתי מקבל תשובה חיובית, הייתי דוחה את השירות הצבאי. בטורקיה – כל עוד לומדים, לא מתגייסים לצבא. פניתי למזכיר הכללי של הפקולטה כדי לברר מדוע לא קיבלתי תשובה. על פי המספר הסידורי שלי לא נמצאה תשובה עבורי לגבי המשך לימודים. המזכיר שאל לשמי ועניתי לו את שמי, כאשר המזכיר שמע את שמי מיד ענה תשובה שלילית. שאלתי: אם כך, מדוע שאלת למספר הסידורי שלי וחיפשת וכאשר שאלת לשמי לא חיפשת לפי שם. המזכיר ענה: "כי התשובה היא שלילית וזהו". מכיוון ששם זה לא שם טורקי מוסלמי, היה ניתן להרגיש  שיש רמז לאנטישמיות. זה פגע בי כי אני למדתי עד אז בטורקיה ועשיתי כל מה שצריך לעשות. כאשר אני משחזר עכשיו בזמן ההוא היה לי שם נוסף שלא נשמע יהודי ששימש אותי לקבלת המלגה, אם היו יודעים את שמי האמיתי ייתכן שלא הייתי מקבל את מלגות הלימודים. הבנתי שלא אוכל להמשיך כך והחלטתי לעלות ארצה.

שירות צבאי

לקראת סוף הלימודים האוניברסיטאיים, כאשר לא הגיעה תשובה לגבי לימודי ההתמחות בכירורגיה, התגייסתי לצבא. בגלל שהיו הרבה חיילים מלומדים אשר עולים הרבה כסף למדינה, יצא חוק בטורקיה שאומר שכל מי שבוגר אוניברסיטה ישרת בצבא ארבעה חודשים בפועל ושנה וחצי ללא שירות אך ללא אישור יציאה מן הארץ, כלומר – הסטטוס במשך שנה וחצי הוא: חייל ללא שירות צבאי. לכן, בטורקיה שירתי בפועל ארבעה חודשים שהיה קורס קצינים בלבד.

תהליך העלייה

בשנת 1977 החלטנו לעלות לארץ ישראל. עלינו לארץ כמשפחה: אני, סבתא ובננו שהיה אז בן 5. פנינו לשגרירות ישראל בטורקיה והגשנו בקשה לעלייה לישראל. השגרירות עזרה במציאת מרכז קליטה ואולפן ללימוד השפה. אני ביקשתי להיות באולפן בתל אביב בבית מלמן. אך שם לא היה מקום. ביקשתי דווקא בתל אביב כי היו קרובי משפחה שגרו אז קרוב מאוד לתל אביב ורצינו להיות קרובים למשפחה. בדקו עבורנו אם יש מקום פנוי בנתניה וגם שם לא היה. בסוף שובצנו באולפן באשדוד. בשנת 1978 עלינו לארץ.

במרכז הקליטה מקבלים חדרון ומטבח. עיקר העניין במרכז הקליטה הוא לימוד השפה העברית. כך שסבתא ואני למדנו באולפן ואת בננו שיבצו לגן. לבננו הייתה הסתגלות קשה כיוון שלא הבין עברית בכלל וגם אנחנו לא יכולנו לעזור לו. באולפן למדנו את השפה ברמה של כיתה א'. אבל בפועל למדתי יותר את השפה כשהתחלתי לעבוד כרופא שיניים בעזרת הסייעות שעבדו איתי. אחת מהן הייתה אף מורה לספרות. סך כל השהות שלנו במרכז הקליטה היה כשנתיים. בגלל שהתנאים היו שונים בארץ ישראל הייתי צריך לשרת גם פה בצבא. בארץ ישראל היה לי שירות מקוצר בסגנון מילואים ולאחר מכן בכל תקופת המילואים שימשתי כקצין רפואי.

קריירה

הגעתי לארץ עם תעודה מאוניברסיטה בינלאומית ובה היה רישום מפורט של כל הלימודים כולל זמני קורס וציונים. כאשר שהינו במרכז הקליטה, הגיעה נציגה ממשרד העבודה ושאלה אם אני מעוניין לעבוד. כבר אז, כיוון שכבר התחלנו לדבר את השפה העברית ועל פי התעודות שהיו לי, קיבלתי אישור שאני כשיר לעבוד. התחלתי לעבוד כרופא שיניים בשלושה קיבוצים שונים בארץ ובמושב אחד. בשנת 1981 (בשנה בה בתנו נולדה) פתחתי מרפאת שיניים עצמאית. כל המרפאה בעצם הייתה חדר בתוך דירת המגורים שלנו. לאחר תקופה עברנו דירה והדירה הישנה שימשה כמרפאת שיניים בלבד. הפציינטים החלו להגיע מפה לאוזן ועל ידי קולגות לעבודה כמו טכנאי שיניים שעבדנו בשיתוף פעולה.

פנסיה

את מרפאת השיניים סגרתי רשמית בתקופת הקורונה בשנת 2020 וגם כי כבר רציתי לצאת לפנסיה. הקורונה דרבנה את סגירת העסק. וכיום אני בעיקר מנצל את הזמן לבלות עם משפחתי, ילדיי ונכדיי ולהנות מהם.

מסר לדור הצעיר

עם הניסיון שלי בחיים אני יכול להגיד שאת ארץ מולדתי אני אוהב כי גרתי וחייתי שם 33 שנים עד העלייה לארץ. אבל אין מקום יותר טוב מהארץ שלנו. פה אתה מרגיש יהודי ושייך. בכל ארץ אחרת אתה תמיד תהיה זר בגלל שאתה יהודי.

הזוית האישית

שחר הנכד המתעד: למדתי מתכנית זו על העבר של סבא שלי. גיליתי שיש עבר גדול מאחורי כל בן אדם. הסיפורים שסיפר היו מעניינים בעיניי. הנושאים שהיו הכי מעניינים בעיניי הם: תקופת הלימודים של סבא שלי באוניברסיטה, הסיבות שעלה לארץ ותהליך ההתאקלמות בארץ ישראל. לא הרגשתי קשיים במהלך משימה זאת. למדתי שמאוד קשה לעבוד מארץ המולדת לארץ אחרת, להתמקם ולבנות משפחה וקריירה. במהלך הפעילות ראיינתי את סבי, שאלתי שאלות והוא ענה לי בהרחבה. הייתי רוצה לחזור על נושא ההיכרות עם סבתא שלי. נהניתי להקשיב לסיפורים של סבא. הקושי היה לדעת להכניס את השאלות ששאלתי לתוך רצף הסיפור.