מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכאל מורקין, אבל נכדיי קוראים לי "סבא מישה".. אני קרוי על שם אבא של סבי, ששמו היה מיכאל. נולדתי בעיר מריופול במדינה אוקראינה בשנת 1950.

אבא שלי נולד בשנת 1910 בעיר רוזובקה במדינת רוסיה. הוא השתתף במלחמת העולם השנייה. הוא בעל הרבה פרסים על השתתפות במלחמת העולם השנייה, מדליות על ניצחון הגרמנים והיפנים, מלחמות קווקז ועוד הרבה מדליות. אמי נולדה בשנת 1917, גם בכפר רוזובקה. גם במדינת רוסיה. היא השתתפה במלחמת העולם השנייה ובעלת המון פרסים מהצבא הרוסי. תפקידה במלחמה היה לחפור תעלות נגד-טנקים בעיר סטלינגרד.

משפחתי

הוריי נפגשו בכפר בו גדלו והיו חברי ילדות. הם התחתנו בשנת 1948 ונולדו להם שני בנים ובת אחת. אני אף פעם לא פגשתי את אחותי, אני לא יודע מה קרה איתה. לאחי קוראים וולודי (זאב בעברית), הוא קטן ממני בשנתיים. נהגנו לשחק הרבה בדומינו, מחבואים, שחמט ודמקה.

ילדותי והצבא

למדתי בעיר ז'דנוב (מריאופול לשעבר) בבית ספר מספר 40, סיימתי בהצטיינות עשר כיתות לימוד (בתקופה ההיא היו עשר שנות לימוד). שיחקנו משחקי ילדים כמו מחבואים, תופסת, תחרויות על האופניים ועוד. בגיל 17 הלכתי להתאמן בבוקס ואגרוף. בשנת 1968 התקבלתי לאוניברסיטה. באוניברסיטה לימדו אותנו להשתמש בטנקים. אחרי שסיימתי את לימודי בשנת 1973 שירתי בצבא בתפקיד מפקד יחידת טנקים.

אשתי ובנותי

בשנת 1977 התחתנתי עם אשתי, אנה פלינק במריופול. בתחילה גרנו בדירה שכורה בעלת חדר אחד בלבד. שם, בשנת 1978, נולדה בתנו הגדולה, לנה. בשנת 1980 נולדה בתנו הקטנה, אירנה. בשנת 1982 עברנו לדירה אחרת בעלת שלושה חדרים. יש לי שישה נכדים: שלושה נכדים ושלוש נכדות. נכדי הבכור נולד בשנת 2004, ונכדתי הצעירה נולדה בשנת 2014.

עיסוק – משלח יד

אחרי הצבא, בשנת 1975, עבדתי בתור אחראי במפעל ליצור מוצרים מברזל כגון תיבות דואר ודברים בסגנון, וציוד צבאי (מידע מסווג). במפעל עבדו 37000 איש, והמוצרים העיקריים שיוצרו במפעל היו מיכליות נפט וציוד צבאי. מתוך כל ה-37000 איש, הייתי אחראי על 90 מהם. בשנת 1990, עברתי לעבוד במפעל אחר, שהיה מייצר צינורות להעברת מים ונפט. הייצור היה מאוד מזיק, הטמפרטורה של המתכות הייתה מעל 1000 מעלות, והיה רועש מאוד. אחרי העבודה במפעל, השמיעה שלי נחלשה מאוד ועד היום אני משתמש במכשירי שמיעה.

העליה לישראל

הגעתי לישראל כחלק מתוכנית נעל"ה 16 (נוער עולה ללא הורים) בשנת 1997 כדי שנוכל לעזור לילדנו להסתדר בישראל. בתחילה בתנו הגדולה הגיעה כחלק מהתוכנית בשנת 1994, ואז בתנו הקטנה הצטרפה אליה בשנת 1996. גרנו בעיר נצרת עלית בשכירות במשך שנה, ואז קנינו דירה באותה עיר, שעכשיו נקראת "נוף הגליל". בישראל עבדתי במשך 15 שנים במפעל ליצור ווילונות, במפעל למוצרי חשמל. בשנת 2013 יצאתי לפנסיה, ומאז אני עוזר לאשתי בבית ומשחק משחקי קלפים במחשב. אני עוזר לילדיי עם הנכדים ומבקר אותם כל שלושה שבועות. הייתי עוזר לוועד הבית לנקות את הבניין בזמני החופשי.

תקופת הקורונה

בקורונה, התחסנתי ולא נדבקתי. לא יכלתי לראות את ילדיי ונכדיי ומאוד התגעגעתי אליהם. הקפדתי על כל הנחיות משרד הבריאות ולא יצאתי החוצה הרבה.

הזוית האישית

רון הנכד המתעד: נהניתי לראיין את סבי, הוא סיפר לי סיפורים מאוד מעניינים ומרתקים שלא ידעתי לפני. כך גם התחברתי יותר עם סבא שלי.