מאגר סיפורי מורשת

סבא מוריס מספר:

שמי מוריס, מאוריסיו בספרדית. נולדתי בתאריך 29.03.1942, באמצע מלחמת העולם השנייה. כנראה ההורים שלי לא פחדו להביא ילדים בזמנים כאלה. יש לי אח שנולד בשנת 1946 וקוראים לו קרלוס. הוא נשוי לרקל ולהם שני ילדים ושני נכדים.

הסבים שלי מצד אימא הגיעו מאירופה לפני המלחמה. אימא שלי הייתה רק בת חמש. סבא היה חייט במקצועו והוא תפר הרבה חליפות. באותם זמנים הגברים נהגו ללבוש חליפות ועניבות.

הסבים מצד אבא שלי באו מרוסיה אבל לא הספקתי להכיר אותם. אבא שלי נולד באונייה מול חופי ברזיל. המשפחה ניסתה להתיישב בברזיל, אבל האקלים החם היה להם קשה והם החליטו להמשיך דרומה והגיעו לאורוגוואי. שם גרו בכפר חקלאי של יהודים בשם "19 לאפריל" (יום הולדתה של נכדתי דניאלה במקרה). היו להם שבעה ילדים ובמשך הזמן כולם עברו לעיר הבירה של אורוגואי, מונטווידאו.

לאבא שלי היה מוסך לתיקון מכוניות מהכי מפורסמים בעיר. גרנו בדירה קרוב למוסך אז אני בתור ילד ביליתי במוסך שעות, גזרתי עיתונים ושיחקתי בין המכוניות. למדתי בבית ספר פרטי שנהוג היה ללבוש שם תלבושת אחידה: חליפה כחולה. בכיתה שלנו לבשו טוניקה לבנה. ההורים שלי חשבו שיש לי כישרון לציור ושרטוט ודחפו אותי ללמוד אדריכלות. למרות שלא צריך באמת לשרטט טוב כדי להיות אדריכל. אכן כך היה, לאחר 17 שנות לימודים, בשנת 1966 קיבלתי תואר אדריכלות.

בהמשך התחתנתי עם החברה שלי מרים בשנת 1967. בהתחלה קיבלנו מאבא שלה דירה קטנה ואני התחלתי לעבוד במשרד אדריכלות יחד עם שני שותפים. התקדמנו לדירה גדולה יותר שהיה אחד מהפרויקטים שאני תכננתי, מול נוף יפה של הפארק.

 אני ומרים ביום חתונתנו

אני ומרים ביום נישואינו

בתאריך 14.07.1969 נולד בני הבכור אלכס. גם הוא אדריכל היום. נשוי להילית ולהם שלושה ילדים מקסימים ומוצלחים. בתאריך 03.09.1971 נולדה בתי קרינה יעל, הנדסאית אדריכלית, נשואה ואימא לשני ילדים: דניאלה בת כמעט 12 ואסף בן 8. גם הם ילדים מקסימים ומוצלחים והם תלמידים בבית הספר ניצני השרון בקדימה.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילד קטן. אבא התחתן שוב עם אלמנה עם ילדה: דיאנה. נולדה להם בת נוספת בשם אניטה. בשנות ה-70 הייה באורוגוואי שלטון דיקטטורי צבאי במלחמה נגד תנועות קיצוניות שמאלניות. אחותי החורגת, דיאנה, היתה לוחמת "גרילה" ולצערנו היא נרצחה על יד המשטר בתאריך 24.04.1974. אחותי הקטנה אניטה, קיבלה טראומה חזקה ועזבה להודו. היא הפכה להיות בודהיסטית והיום היא נזירה חשובה במרכז הבודהיסטי בארצות הברית.

בשנות ה- 70 אשתי ואני היינו פעילים בתנועה הציונית ותכננו לעלות לארץ ישראל. לכן, בשנת 1973 טסתי לארץ על מנת לבדוק אפשרויות עבודה ודיור. יומיים אחרי שנחתתי בארץ החלה מלחמת יום כיפור. דבר שגרם לחיזוק הציונות . בתאריך 11.08.1974 עלינו למטוס ארצה.

ישראל

קיבלו אותנו באמצע הלילה וזרקו אותנו למרכז קליטה נתניה לבית קטן מלא חרקים ועכברים (היום אנחנו צוחקים כשנזכרים בזה). למדנו עברית במשך חמישה חודשים. בשנת 1975 רכשנו דירה ברעננה, מאז עברנו מספר בתים שאני בעצמי שתכננתי ובניתי. הילדים למדו בתיכון ברעננה ואחרי 28 לאחר שהילדים עזבו את הבית, עברנו לגור בכפר יונה ואז להוד השרון.

עבדתי כעצמאי במשרדי יחד עם שותף ועד היום אני עובד במשרדי ברעננה אבל לבד. לפני כ- 10 שנים עשיתי השתלמות לקבלת רישיון כיועץ נגישות לאנשים עם מוגבלויות. בתפקיד הזה יוצא להסתובב בכל הארץ בליווי פרויקטים מגורים, מסחריים וציבוריים. תמיד יש לי הזדמנות להכיר מקומות חדשים שטרם הכרתי בארץ.

בזמן הפנוי אני הולך לחדר כושר ושוחה בבריכה כדי לשמור על כושר גופני, שיהיה לי כוח לשחק עם הנכדים.

כל השנים היה לנו בבית גריל כדי לשמור על המסורת הדרום אמריקאית: לאכול בשר טוב! דניאלה ואסף נהנים לעיתים קרובות מסטייקים טובים וטעימים. יצא לנו לטייל יחד כל המשפחה גם בארץ וגם בחו"ל בהולנד ויוון.

ככה בנינו את משפחתנו בארץ שלנו.

Juan D'Arienzo Tango Master Collection (álbum completo) [HQ]

הזוית האישית

דניאלה: החוויה של השתתפות בתכנית הקשר הרב דורי, חיזקה את הקשר בינינו וגרמה לנו להיפתח יותר אחד לשני ולהתגאות אחד בשני. אני מאחלת לסבא מוריס הרבה בריאות, אושר ושימשיך להיות מי שהוא, הסבא הכי טוב בעולם.

סבא מוריס: אני מאחל לדניאלה שתהיה בריאה, שתמשיך להצליח ולגדול ותעשה רק מה שהיא אוהבת. אנחנו מאוד נהנים מהופעות הריקוד של דניאלה, נכדתנו, הילדה מוכשרת מאוד שאנו גאים בה כל כך.