מאגר סיפורי מורשת

שמי מרדכי ברקת, נולדתי בתאריך 19.12.1940 בשכונת הכורדים – "שכונת הפחים", בנחלאות שבירושלים. חבריי קראו לי מוטק'ה, או נועם. נועם הוא שם חיבה שניתן לי על ידי הוריי לזכרו של אבינועם ילין, מחנך ומזרחן שנרצח בתקופת המרד הערבי הגדול. חבריי לעבודה מכנים אותי ברקת, ואילו נכדיי מכנים אותי סבא.

מוצאה של משפחתי הוא מיהדות קמישלי, שעלתה לארץ בשנות ה-30. קמישלי היא קהילה יהודית שהתגוררה בצפון מזרח סוריה, ולה מאפיינים יחודיים. משפחתי קיימה אורח חיים דתי והקפידה על מנהגי השבת, הכשרות וקיום כלל החגים היהודיים. עד היום עולה בזיכרוני התמונה של אנשי הקהילה מטבילים את הכלים לקראת חג הפסח, סדר ראש השנה המשותף, ומנהגים נוספים. את כלל התפילות קיימה הקהילה בבית כנסת המיוחד ליוצאי קמישלי, ברחוב ביבאס 10. בית הכנסת הוקם בין היתר על ידי אבי, שהיה מראשי הקהילה וגבאי בית הכנסת. תפקיד הגבאי באותה התקופה היה ניהול בית הכנסת על כל גווניו ורבדיו. על הגבאי היה לדאוג להתנהלותו התקינה של בית הכנסת, לקבוע את זמני התפילות, ובאחריותו הייתה קופת הצדקה הקהילתית. תפקיד הגבאי היה ניתן לאדם מכובד בקהילה, שכן לתפקיד זה אחריות רבה, ועל חברי הקהילה לסמוך על הגבאי.

גדלתי כצעיר מבין שישה אחים (חמישה בנים ובת). אחיי הגדולים (ששניים מהם נפטרו לפני כעשור) ואני גדלנו יחד בדירת חדר אחד, כאשר אפילו המטבח והשירותים היו משותפים למספר בתים, והיו מרוחקים מחדרנו. כאשר היינו קטנים אהבנו לשחק בשכונה תופסת, חמש אבנים, כדור טניס ומשחק הנקרא "אלם, סלאם, פאץ'" (משחק בו זורקים מקל עץ מקבוצה לקבוצה, כאשר הקבוצה שלא מצליחה לתפוס המקל – מפסידה). בבית אכלנו בעיקר מאכלים מסורתיים, למשל: קובה, עלי גפן, אורז עם שעועית וחמין על פתיליה – בשבתות כמובן. בשכונה גרו גם עולים נוספים מארצות המזרח, למשל: תימנים, פרסים, מוגרבים ועולים נוספים.

החוויה הבולטת ביותר של תקופת ילדותי היא כמובן הקמת המדינה, שהתרחשה כאשר הייתי בן שמונה. בוקר אחד התעוררנו כל הילדים למשמע ההכרזה – יש לנו מדינה. עלינו יחד בריצה למרכז השכונה, לאזור הפלאפלים שנמצא סמוך למרכז השוק של היום. עדיין מהדהדת באוזניי הקריאה של כלל החוגגים: "מדינה עברית! עלייה חופשית! בוז לספר הלבן! יחי דגלנו כחול לבן!"

בערב אותו היום, פרצה מלחמת העצמאות. לאחר השמחה הגדולה, נכנסנו כולנו למקלטים. היינו רצים בין הפצצות הערבים, למשל, כדי להגיע למטבח שהיה מחוץ לבית, או כדי להגיע לשירותים. שני אחיי הגדולים לחמו במסגרת ארגון "ההגנה". אחד מאחיי לחם בחיל האוויר, והשני חילק מים ואספקה לתושבי ירושלים הנצורה. אחי היה אמור להיות גם חלק משיירת הל"ה, שנהרגה כולה בדרכה להביא אספקה לגוש עציון, אך הוחלף ברגע האחרון וחייו ניצלו.

בשנת 1955 עברתי לבדי לקיבוץ מעוז חיים, בהנחיית תנועת "הנוער העובד והלומד" בה השתתפתי. בקיבוץ עבדתי בעיקר בענף הפלחה (גידולי אדמה), אך גם בענפי הלול, הרפת, הכרמים והזיתים. בעבודה לעיתים נהגתי על טרקטור, ובזיכרוני עדיין עולות התמונות של כלל חברי הקיבוץ אוכלים יחד ומטיילים יחד במצדה ובהרי אילת. (באותה התקופה היה נהוג כי כלל ילדי הקיבוצים מאותה השכבה יוצאים לטייל יחד בכל שנה). זיכרון נוסף המשמעותי מימי בקיבוץ, הוא חפירת התעלות על ידי אנשי הקיבוץ לקראת מלחמת סיני, על מנת להתגונן ממתקפה מצרית עתידית.

לאחר מלחמת סיני התגייסתי לצבא, לחטיבה 7 בגדוד 9 של חיל השריון – גדוד הזחל"מים. תקופה זו זכורה לי לטובה, שכן חבריי לטנק ואני התחברנו מאד, ואף המשכנו לשמור על קשר לאחר השירות הצבאי.

לאחר הצבא, עברתי בחזרה לירושלים והתחלתי לעבוד כמנופאי. בשנת 1967 התגייסתי למשטרה, השתתפתי בקורס סמלים, קורס קצינים, קורסים קצינים בכירים וקורסים נוספים. בתחילת שירותי במשטרה הוצבתי כשוטר סיור בעיר העתיקה, שם עסקנו בביטחון השוטף, ובחיפוש מבוקשים לאחר מלחמת ששת הימים. באותה תקופה גם הכרתי את אשתי, דרך בן דוד, ועד היום אנחנו כבר 50 שנה ביחד. לאחר מכן הוצבתי בשיטור מחוץ לעיר העתיקה, שם התיידדתי עם אנשי השכונה כיוון שאני דובר ערבית. בשנת 1972 הצטרפתי לקורס קצינים בשפרעם. בתקופה זו המצב בארץ היה לא יציב, והיו מקרים רבים של מטעני חבלה וחפצים חשודים. נפצעתי ממטען חבלה בירושלים בגלל שבאותה עת לא היו מספיק חבלנים, גם שוטרי הסיור טיפלו במטענים. פעם אחת נקלעתי לזירת אירוע של מטען חבלה במרכז העיר, סמוך לחנות "מעיין שטוב". טיפלתי במטען והעמסתי אותו לבגאז' (תא המטען של המכונית). במהלך הנסיעה, סמוך למאפיית אנג'ל בגבעת שאול, המטען התפוצץ. נפצעתי ופוניתי לבית חולים, ועד היום איני שומע כלל באוזן שמאל. עד היום אני מודה לאל שהיה לי מזל, שכן באותה תקופה נהרגו שלושה חבלנים של המשטרה ממטענים דומים. באותה תקופה עסקנו גם בהפגנות "הפנתרים השחורים" (תנועה שהוקמה בשנת 1971, ומטרתה הייתה להילחם בקיפוח מזרחים), ובהפגנות החרדים. שימשתי בתפקידים נוספים: מפקד יחידת סיור, קצין אבטחה ומתקנים, ולאחר מכן מפקד העיר העתיקה, תקופה בה עסקנו בהתפרעויות הרבות בימי שישי בהר הבית, או כמו שהיינו נוהגים לומר "אומרים שלום לשבת". מרוב עומס העבודה לא היינו מספיקים להגיע לשבת בבית, ואף היינו ישנים לעיתים בניידות המשטרה. לאחר תפקיד זה, קודמתי לתפקיד סגן מפקד נפת יהודה (חברון, בית לחם, יריחו ורמאללה), שם עסקנו בניהול חיי הפלסטינים – בין היתר ניהול חגי המולד, חגי הפסחא והחגים המוסלמים.

לאחר יציאתי לפנסיה, שימשתי בתפקיד ניהולי ב"קרנות השוטרים" (ארגון הגמלאים של המשטרה), שם עסקנו בניהול וברישום בר מצוות לילדי שוטרים, ימי כיף ועוד.

כיום, בגמלאות, אני נוהג ללכת לאיגוד הגמלאים כשלוש פעמים בשבוע, שם אני נוהג לשחק שש בש, דומינו, לקרוא עיתון, ולדבר עם שאר הגמלאים. כמובן שאני נהנה גם לשחק ולשוחח עם ילדיי ונכדיי הרבים, וביניהם נכדי היקר אמיר.

הזוית האישית

סבא מוטק'ה: אני רוצה להגיד תודה לאמיר. נהניתי לשוחח איתו על העבר, ואני מצפה שימשיך לבקר ולשוחח איתי, שכן יש להיסטוריה חשיבות רבה.

אמיר: הסיפור היה מעניין ומרתק, ואין ספק שלסבא יש סיפור חיים ייחודי ומעשיר ואני למדתי ממנו המון. אני רוצה להגיד תודה על ההזדמנות, נהניתי מאוד והיה לי כיף.