מאגר סיפורי מורשת

שמי רוי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבי, מאיר הרשמן אייזנברג.

סבי מאיר (מוניו) הרשמן הינו ניצול שואה בן 89. הוא נולד בתאריך 20.3.1933 בעיר צ'רנוביץ בוקובינה. כאשר סבי נולד, העיר היתה שייכת לרומניה ולאחר מכן לאוקראינה. כיום הוא חי עם אישתו בקריית ביאליק. סבי הינו בן יחיד להוריו רוזה (רחל) וצבי הרשמן. כילד בצ'רנוביץ סבי נולד למשפחה אמידה, הייתה בבעלותם תחנת קמח. המשפחה הייתה משפחה דתית מאוד. עד גיל 8 סבי למד בבית ספר רוסי.

ההכרות של סבי מאיר וסבתי זהבה

סבתי זהבה (גולדה) נולדה בתאריך 10.3.1938 בעיר צ'רנוביץ באוקראינה. בת יחידה למשה וטובה פוגל. גם סבתי ניצולת שואה. סבתי עלתה לישראל יחד עם אמה טובה בשנת 1950 והן התגוררו במעברה בקריית שמואל.

סבא מספר: " כאשר הכרתי את סבתא הייתי בן 21 אחרי צבא. הכרנו בחתונה באולמי וייס בחיפה. סבתא הייתה בת 16. לפני שנישאנו, הייתי מגיע לבית של סבתא במעברה רכוב על אופניים. יחד היינו רוכבים לחוף הים והיינו רוקדים בהרקדה.

התחתנו בשנת 1958 בקריית מוצקין ברחוב הרב קוק. במהלך השנים הבאנו שלושה ילדים לעולם. בשנת 1961 נולד בננו הבכור משה, הקרוי על שם אבא של סבתי. בשנת 1963 נולד בננו האמצעי צביקה הקרוי על שם אבי צבי. בשנת 1975 נולדה גלית (אימא שלך), שהיא בת הזקונים שלנו. כיום יש לנו שבעה נכדים וארבעה נינים. אנו נשואים באושר כבר 64 שנים.

על העיר צ'רנוביץ ועל מלחמת העולם השנייה

העיר שבה נולדתי הייתה עיר יפה ותרבותית, גרו בה יהודים רבים. בעיר היתה אוניברסיטה שבאו ממקומות רבים ללמוד בה.  הייתי בן 8 בשנת 1941, כאשר הגרמנים נכנסו וכבשו את צ'רנוביץ. במהלך המלחמה גרנו בגטו ברשד – כל המשפחה בשני חדרים, כולל דודים דודות ובני דודים.

בשנת 1941 הגרמנים כבשו את העיר שבה נולדתי. ואז התחילו הפרוגרומים, ההתעללויות והרציחות על לא כלום. למשל, באחד הימים אספו 400 יהודים, כולל הרב של העיר, ורצחו אותם ביער. בשנת 1941 אספו את כל יהודי העיר, ריכזו את כולם בגטו והכריזו על עוצרים עד ששלחו אותנו למחנות ריכוז בתוך אוקראינה בטרנסיסטריה. חלק מהאנשים הועברו ברכבות וחלק הלכו ברגל בחורף, כאשר המפרטורות היו עשרות מעלות מתחת לאפס. אנשים רבים קפאו בדרך ומתו. הלכנו ברגל שלושה שבועות מנהר ה"דניסטר" עד הנהר ה"בוג". בלילה ישנו באסמים של סוסים או בשטח פתוח, עשרות אנשים ללא מזון, מים, או שירותים. יש כאלה שנשלחו ופוזרו ביער עם גדרות שלא יכלו לצאת מהם, רק לשבת ולהמתין למוות. אנשים רבים מתו מקור, רעב ומחלות כמו דיזינטריה וטיפוס. כל בוקר באו לאסוף את המתים. מאחר שהאדמה הייתה קפואה, אפילו לא קברו אותם עד שהשלגים הפשירו. בנוסף, היו גם הוצאות להורג סתם לשם שעשוע.

בסוף הצעידה הזו הגענו לגטו ברשד. גרנו כמה משפחות בשני חדרים קטנים בלי אוכל, בלי מקלחת ובלי שירותים. את הצרכים עשינו בדלי משותף. בגטו אכלנו כל מה שמצאנו. היינו מורעבים, רזים ומלאי כינים. בברשד מתו הרבה מבני משפחתי הקרובה והרחוקה: סבי, סבתי, אבא שלי, ועוד כמה מבני משפחתי. אבא שלי נפטר שהייתי בן 8, לאחר שראה את הוריו מתים הוא קיבל אירוע מוחי ומת מצער. שכבתי ליד הגופה שלו במשך 11 לילות. ולאחר מכן זרקו את גופתו יחד עם הגופות של סבי וסבתי לקבר אחים.

בשנת 1944 הרוסים כבשו את המקום ושחררו אותנו מהמחנות. מכל משפחה נשארו אולי – במקרה הטוב – רבע מבני המשפחה. ילדים קטנים נשארו ללא הורים, לבושים סחבות, רעבים עם כינים. אחרי המלחמה חזרתי עם אמי לצ'רנוביץ עד שפתחו את הגבולות ונסענו לרומניה.

העלייה לארץ

עליתי לישראל בסוף שנת 1947, כאשר הייתי בן 14. עליתי לבד ללא אימא שלי. הגעתי עם אוניית המעפילים "פאן יורק", בשמה העברי – "קיבוץ גלויות" (הייתה אוניה נוספת, "פאן קרסנט", בשמה העברי: עצמאות). האונייה יצאה מבולגריה בדצמבר 1947. היו עליה פליטי מלחמה רבים מרומניה.

בדרך לארץ ישראל (הבריטים שלטו אז בארץ), הבריטים תפסו את שתי האניות ששטו יחדיו, וגירשו אותנו לקפריסין. בקפריסין שיכנו אותנו בתוך מחנה פליטים ורק כעבור חודשיים בערך הבריטים אישרו לנו לעלות לישראל כשעדיין לא הוקמה מדינת ישראל, הבריטים עדיין שלטו בה. בארץ ישראל שלחו אותי לגור בבית ספר החקלאי "נחלת יהודה" ליד ראשון לציון. שם גרתי עם ילדים רבים בני גילי שעלו לארץ לבדם. גרתי שם מספר שנים עד שהגעתי לגיל 18 והתגייסתי לצבא. בצבא שירתי בחיל האוויר בנ"מ. אימא שלי עלתה לארץ בשנת 1950 והתגוררה במעברת "מחנה ישראל" מול שדה התעופה בלוד.

הזוית האישית

רוי הנכד המתעד: מאוד התרגשתי לשמוע את הסיפור של סבא שלי ומשפחתו וללמוד על שורשי המשפחה שלי, מאיפה הם הגיעו ומה הם עברו בחייהם.