מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא לאוניד סמוטריץ, נולדתי בתאריך 5.6.1940, בויניצה שבאוקראינה אך בגיל שנה נאלצתי לעזוב את הבית בעקבות תחילת השואה. לאחר דרך קשה ומלאת אתגרים הצלחנו לברוח ולהגיע לרוסיה ליד קויבישב (כיום: סמרה) יחד עם אחי ואמי, ולאחר כמה זמן פגשנו את אבי.

התגוררנו שם עוד שלוש שנים עד שהמלחמה נגמרה באוקראינה וחזרנו לגור שם עד סיום לימודי. לצערי, רוב המשפחה והקרובים שנשארו באוקראינה נספו בגטו (שמותיהם נמצאים בספרים על השואה). לאחר עלייתי לארץ שלחתי בקשה להוסיף את שמותיהם ל"יד ושם", ובקשתי אכן התקבלה, שמותיהם נמצאים שם עד היום.

נולדתי למשפחה רגילה. אבי היה אברהם בן בנציון, אמי פייגה בת אושר (לרוב קראו לה פיינה), ואחי הגדול בנציון (גדול ממני בארבע שנים). שמי, "לאוניד", ניתן לי על שם אחד מבני משפחתי הקודמים, מכיוון שבתקופה זאת ועד היום היה נהוג לתת לילדים את שמותיהם על שמות בני המשפחה הקודמים, כך גם לאחי קראו "בנציון" על שם סבא שלי בנציון. נוסף על כך, שם המשפחה "סמוטריץ" הגיע מנחל ועיר בשם סמוטריץ שבקרבתם התגוררו בני משפחתי הקודמים.

בית ילדותי היה בעיר קטנה באוקראינה. בבית שלנו היתה גינה בה גידלנו שלל ירקות ופירות, ובלול ליד גידלנו תרנגולות שסיפקו לנו בשר וביצים. לאחר מלחמת העולם השנייה רוב האנשים חיו בעוני רב, קרובי משפחה רבים באותה תקופה שחיו במקומות בהם העוני היה קשה יותר, באו לבקר אצלנו לחודשי הקיץ, לאכול ולנוח.

אימא ואבא שלי היו אנשים עם לב זהב, הם אף פעם לא סירבו לאף אחד וקיבלו את כולם באהבה. אני זוכר היטב שלא היה לנו בבית צעצועים וממתקים, היינו מכינים יחד עם המבוגרים צעצועים מעץ, מתכת, בדים, וכו'.. אז אהבנו לשחק כאילו אנחנו נלחמים נגד הגרמנים.

בילדותי תמיד היו לי חברים, בקיץ היינו משחקים כדורגל, כדורעף, ובחורף היינו משחקים בהוקי וגולשים בסקי. בשנות לימודיי מאוד אהבתי לקרוא ספרים, תמיד היו ספרים בבית ובספריה, ואפילו הייתי מחליף ספרים עם חבריי. כולם אהבו אז לקרוא, וברוב שעות אחר הצהרים הייתי קורא ספרים. בבית הספר תמיד הצטיינתי, ובסוף לימודי גם קיבלתי תעודת הצטיינות, שעזרה לי להתקבל לאוניברסיטה ללא מבחני קבלה.

מזכרונותיי הפחות טוב משנים אלו, הייתה אנטישמיות כלפי היהודים. שנאו את היהודים, והיו פוגעים ביהודים גם פיזית וגם מילולית. בגלל האנטישמיות, החופש של היהודים היה מוגבל בכל התחומים.

לאחר תום לימודיי בחרתי להמשיך וללמוד הנדסה, אבא שלי היה מהנדס מצוין וזו אחת הסיבות לכך שבחרתי ללמוד הנדסה. התקבלתי לאוניברסיטה מצויינת ב"סנקט פטרסבורג", שהיא אחת הערים הכי יפות בעולם. תמיד אהבתי לטייל ברחובות, במוזיאונים, ובכל מיני מקומות יפהפיים, הכרתי חברים חדשים באוניברסיטה ועם חלקם אני אף בקשר עד היום. לאחר תום הלימודים באוניברסיטה הלכתי עם חבר טוב שלי לעבוד במפעל שמתעסק בבניית צוללות. העבודה הייתה מאוד מעניינת, ודרשה הרבה נסיעות ברחבי ברית המועצות. אך עקב עלייתי ארצה, נאלצתי לעזוב מכיוון שהעבודה נחשבה סודית. עבדתי באותה תקופה בעבודה נוספת שהייתה לא פחות מעניינת, למשל – אחד הפרוייקטים הראשונים שלי בה היה "גשר צף", עבדתי שם חמש שנים לפני שעליתי לארץ. בתקופה זאת אהבתי לטייל הרבה במדינות ברית המועצות, לדוג: אוקראינה, מולדובה, ליטא, וכו'.

ראיתי מקומות יפים ופגשתי אנשים מעניינים. תמיד הייתי סקרן בהרבה תחומים, אהבתי ללמוד, לקרוא, לשחק דמקה, שחמט, קלפים וכדומה. אהבתי מאוד לצייר, ומקצועות כמו מתמטיקה, פיזיקה והיסטוריה עניינו אותי. אפילו הייתי כותב אז שירים ודיקלומים. גם ספורט היה תמיד חלק מהחיים שלי לכן ואני מאוד שמח שגם הילדים והנכדים שלי כיום עוסקים בדברים שמעבר ללימודים. עלייתי לארץ הייתה קשה ומסובכת, באמצע שנות ה-90 עלו לארץ יולה (בתי הבכורה) ומישה בעלה, יחד עם בנם הבכור ארתור (שהיה אז בן שנה). שנה לאחר מכן איליה, בני, עלה לארץ בפרויקט "נעלה" והתגורר בפנימייה בה הוא למד. אני וגיטליה אשתי, עלינו לארץ ב-1999, למדנו עברית באולפן, ובמקביל עבדנו בניקיון וטיפול בילדים ומבוגרים. היה לא פשוט בכלל, אבל הסתדרנו, הילדים מאוד תמכו בנו ואנחנו בהם. בשנת 2002 קנינו דירה משלנו, מכיוון שלא רצינו להתרוצץ בשכירות.

הדיבור בשפה העברית עורר לא מעט קשיים שנשארו עד היום, אך בתקופה בה עלינו לארץ, עזר לנו שבישראל התגוררו לא מעט עולים מברית המועצות שחיו בארץ ודברו רוסית, ובעזרתם נפתרו לנו לא מעט בעיות בקושי עם השפה.

בשנת 2000 נולד ליולה ומישה ילד נוסף ושמו אילן, ובשנת 2007 איליה בני וסבטלנה אשתו התחתנו, ונולדו להם שלושה ילדים: עידן (2008), מאיה (2010), וליאור (2015). כאשר נולדו נכדיי, אלו היו הרגעים הכי טובים בחיי.

לאחר 23 שנה בארץ, מאז ועד היום, אני ואשתי נוסעים לבקר את הקברים של הורינו ולהניח עליהם פרחים, אך בשש השנים האחרונות עקב הקורונה והמלחמה באוקראינה, לא יצא לי לבקר בקבר של הוריי. אני מקווה שהמצב ישתפר בעתיד ועוד אזכה לבקר אותם. אני כבר יצאתי לפנסיה עם הבטחת הכנסה ותוספת קטנה כפליט שואה, ובשנת 2022 נכדי הבכור ארתור התחתן עם קרין, ילדה טובה, יפה, וחמודה, ממשפחה טובה, אך לצערנו היא לא דוברת רוסית, מה שמפריע לנו לשוחח איתה באופן שוטף, ואנו מקווים שיפתיעו אותנו עם נין ראשון, בעזרת ה'.

בשנת 1968, לפני הרבה מאוד שנים, הכרתי אישה יהודיה בשם גיטליה, שבאותה תקופה הייתה מורה לילדים בבית ספר למוזיקה. התאהבנו, וכבר ב- 1969 התחתנו. מאז ועד היום, כבר 54 שנים, אנו צועדים יד ביד, עובדים, נחים, מבלים ביחד, אנו מאוד שמחים וגאים בילדנו, ובדרך בה הם גדלו להיות עצמיים, חזקים, יפים, חכמים, ובקיצור הכי טובים שיכולנו לבקש, שני ילדינו הביאו לנו חמישה נכדים מהממים שהם גם חברים טובים, שתמיד מבלים ונהנים ביחד, ואני ואשתי מאוד אוהבים לארח את כולם, לדבר איתם ואשתי במיוחד אוהבת להאכיל אותם במאכלים טעימים.

מספר מסרים שאני רוצה להעביר לדור הצעיר הם: לא להתחרט על המעשים שלכם, גם אם טעיתם, תנסו למצוא פתרון ולא לחזור על הטעות. תהיו סקרנים ותתעניינו. תנסו לחשב את הצעדים שלכם בחיים. אל תתביישו לפעמים לקבל החלטות נכונות. תשמרו על האנשים הקרובים לכם. לפעמים אפשר לבכות אבל לא להיסחף. פשוט תחיו ותהנו מהחיים.

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: היה לי מאוד כיף לעשות את התיעוד, למדתי הרבה על סבא שלי ועל משפחתי, הוא הראה לי דברים שלא ראיתי לפני כן והסביר לי דברים שלא ידעתי לפני על המשפחה, מאוד אהבתי לכתוב את קורות חייו והתעניינתי בהם, בנוסף לכך, הוא העניק לי הרבה השראה והראה לי דרך שונה להסתכל על דברים.

סבא לאוניד: נהניתי מאוד לקחת חלק מהתכנית. רוב הזכרונות, השמות והסיפורים כתובים לי במחברות, בדפים, ובספרים, ולכן היה לי מאוד כיף לספר על חיי ולהזכר בילדותי, שמחתי לגלות שנכדתי מתעניינת בסיפורים שלי ושיש לי את האפשרות להעביר את סיפור חיי הלאה.