מאגר סיפורי מורשת

ממגרש כדורגל ברוסיה לתכנית הקשר הרב דורי עם הנכד אביתר ירום.

שלום, שמי ליאון גרוס, אני סבא של אביתר ירום. נולדתי בברית המועצות בשנת 1946 בעיר סנקט פטרבורג (לנינגרד לשעבר). בגיל חמש עברנו כל המשפחה לאוקראינה. אמי הייתה מורה, אבא עבד בחברה שניהלה שיפוץ בניינים. מהבוקר עד הערב הם עבדו ולא היה להם יותר מדי זמן לבלות איתנו הילדים.

מילדות ידעתי שאני יהודי ורציתי לדעת למה אני צריך כל הזמן להסתיר שאני יהודי. בברית המועצות לא "ספרו" אותנו.. עוד מילדותי היה לי כישרון להיות ספורטאי טוב, במיוחד בכדורגל. כשהייתי ילד, הייתי הכי מהיר בכיתה והכי זריז. למזלי, ראו אותי והמליצו ללכת לחוג כדורגל בקבוצה מקצועית. שם התחלתי את דרכי כשחקן כדורגל מקצועי. כבר בגיל מאוד צעיר ידעתי שאני רוצה להיות שחקן כדורגל מקצועי שכולם שמים לב אליו.

ספורט – האוניברסיטה של החיים

אני חושב שספורט הוא האוניברסיטה של החיים בחינם. ספורט נותן הכל! לא משנה איזה ענף בספורט, אתה לומד לנצח בספורט, אתה יכול להתמודד עם קושי. בספורט אתה לומד גם להתחבר עם אנשים, בספורט אתה יכול להתמודד, בספורט אתה מעריך את המאמן והשופטים, אתה מעריך את הקהל …וכמובן את החברים. בספורט למדתי את היסודות של החיים: מעריכים איך להגיע למטרה, איך נותנים כבוד למבוגרים. הכל יש בספורט!

כשהתחלתי לשחק כבר לקחו אותי לקבוצה מקצוענית. בגיל 17 כבר התחלתי לשחק, להרוויח הרבה כסף. בסוף הגעתי בברית המועצות לקבוצה, אז שיחקתי בליגה האוקראינית ואחר כך לקחו אותי לקבוצה הכי מפורסמת ברוסיה – דינמו קייב (שם לא קיבלו בדרך כלל יהודים!). הייתי שם במשך חצי שנה והייתה תקרית במסגרתה הייתי צריך כבר להתחיל לשחק בהרכב הראשון, ולא הסכמתי עם האנשים שטיפלו בקבוצה. נאלצתי לעזוב ולעבור לליגה האוקראינית – ליגת העל. שיחקתי ותמיד רציתי להיות יהודי גאה. ראיתי איך יהודים באו אליי, תמיד חיבקו אותי, תמיד אמרו לי: "אתה הגאווה שלנו". אבל הציק לי שזה יהיה הכל ב"שושו" – בסוד. לא ככה, כמו שאני בארץ, כששיחקתי כולם באו, חיבקו אותי, נישקו אותי וצחקנו. באוקראינה הכל היה בהסתר.

לאון משחק בהפועל חיפה

שם הכל היה בשביל להסתיר שאני יהודי, זה מאוד הציק לי ומאוד הפריע לי. אני חלמתי להיות במדינה שלי!

ואז, בשנת 1967, שמעתי על  הניצחון במלחמת שש ששת הימים ונכנס בי רצון לעלות לישראל ולהתאחד עם העם שלי. התחתנתי בשנת 1968. המזל שלי הוא שהכרתי אישה נפלאה – מירה.

עם אשתי מירה

אז לא הייתה מדינה בשם "רוסיה", היה את ברית המועצות שהן 15 מדינות מסביב ביחד עם רוסיה, לכולן יחד קראו ברית המועצות. התקבלתי  לקבוצה מפורסמת ויוקרתית "בוקובינה". שיחקתי שם ארבע שנים עם משכורת מצוינת, קיבלתי דירה. נולדה לנו בת בשם שושנה. באותו זמן, במחנה אימונים בעיירה הגובלת עם הונגריה, הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי איך היהודים משם עולים לארץ ישראל – והכל היה בסוד. בזמנו הממשלה של ברית המועצות לא הייתה מפרסמת את נושא העלייה, זה היה הכל בסתר.

חזרתי הביתה ואמרתי: "מירה! אנחנו עולים לארץ! יש מקום ממנו אפשר לעלות!" וזו הייתה המטרה שלנו. מהר ליצור קשרים בסתר, מפני שאז היה אסור לעשות קשר עם מדינת ישראל והבנו שאם יהודים נוסעים – גם אנחנו יכולים לעלות לארץ ולבקש שקרובי משפחה ישלחו לנו הזמנה.

בשנת 1972 עלינו לארץ ישראל עם שושנה שהייתה בת שלושה חודשים. זה היה החלום שלנו! עלינו עם הרבה אהבה. הסתכלנו מסביב, לא הבנו שיש לנו מדינה, יש לנו שפה, ובהזדמנות זו אני רוצה להגיד תודה לעם שלנו שנלחם, שבנה לנו תשתית של מדינה כבישים, ערים. אנחנו יחד עם אשתי הצטרפנו, "נכנסנו מתחת לאלונקה" וכתבנו להורים שלנו ולאח שלי: "יש לנו מדינה מדינה נפלאה, צריך רק אהבה ומקצוע, תבואו!"

הם באו, גם הצליחו לעלות, כמונו. לאחר מכן, בשנת 1978, נולדה בתנו השנייה: חגית. שתיהן שירתו כקצינות בצה"ל. אני השתתפתי בשתי מלחמות: מבצע ליטני ושלום הגליל. הייתי חייל מצטיין.

שיחקתי כשחקן כודרגל בקבוצת הפועל חיפה וזכיתי עם קבוצתי בגביע המדינה. בהפועל חיפה קיבלו אותי באהבה. החזרתי להם עם משחק טוב והרבה אהבה למועדון. זה התנאים – עם משחק טוב עם הרבה אהבה למועדון. לאחר מכן סיימתי לשחק, למדתי בקורס מאמנים בכירים. הפכתי להיות מאמן, הייתי מאמן מכבי חיפה, הפועל חיפה – מאמן נוער.

במקביל כששיחקתי  – עבדתי בבית ספר בקרית מוצקין בקריית ביאליק כמורה לחינוך גופני בבית ספר ויצמן במשך 31 שנה. זכיתי כמורה בפרס חינוך על פרויקט שבניתי יחד עם תלמידים והורים. אישתי מירה, סבתא של אביתר, עבדה בהתחלה כאחות ולאט לאט התקדמה: עשתה תואר ראשון ואחר כך תואר שני במנהל מערכות בריאות, זכתה בתפקידי ניהול במערכת הבריאות, וזכתה גם להיות אחות ראשית במרכז רפואי 'לין' בחיפה.

זו אהבת חיי – מירה שלי – אימא של הבנות שלנו, סבתא של הנכדים שלנו. הילדים שלנו תמיד היו שותפים לקושי ולהצלחות, ראו איך אנחנו עוזרים אחד לשני. לפעמים היה לנו מאוד קשה, אבל תמיד עם אהבה והרצון להצליח. כך הן הלכו בדרך שלהן, למדו והצליחו.

מאלבום התמונות

פעם לא שכחתי אני אשכח איך להתנהג איך לאהוב את המדינה ואיך לתרום לה. ככה חינכתי את הילדים. היום יש  לנו שבעה נכדים והנכד הכי צעיר הוא אביתר. אנחנו מקווים שהוא יילך בדרכו האישית ויצליח כמונו.

סבא עם הקבוצה בזכיית גביע

עם הפועל חיפה – עונה 1973-74

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר בין ההדרים בחרות, התשפ"ב 2022, בהנחיית המורות המובילות לילך פרץ ושרית.