מאגר סיפורי מורשת

לצערנו סבא פרוספר וסבתא סוזן (בנבנישתי) נפטרו אך זיכרם לברכה ורוחם עימנו לעד.

נולדתי ב- 16.3.1948 בשם רוברט בעיירה "טפליץ שנוב" שבצ'כוסלובקיה. אמי מטילדה נולדה ב- 14.9.1920  בנאדג' סולוש, צ'כוסלובקיה. אבי הוגו נולד ב- 12.3.1922 בברגסאז הונגריה.

בדומה לרוב יהודי צ'כוסלובקיה והונגריה שחיו באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, גם הוריי שהו וסבלו בגטאות ובמחנות אך למזלם וכמובן למזלי ולמזלו של נועם, הם הצליחו לשרוד את זוועות השואה. באוקטובר 1943 אבי צעד למחנה העבודה "מוהץ" שבהונגריה ובינואר 1944 הועבר לפולין למחנות עבודה בעיירות טורקר, בוריסלב וסתניסלב. לאחר מספר חודשים הועבר למחנה הריכוז קופהזה בהונגריה עד לשחרור המחנה בסוף מרץ 1945. ביולי 1944, אחרי חודשים בגטו, אמי נשלחה למחנה הריכוז לנשים "רבנסברוק" שבגרמניה ומשם הועברה למחנה "פנינג" לעבודות במפעל תחמושת עד לשחרור.

בקיץ של 1949 עלינו לארץ והצטרפנו למעט קרובי משפחה וחברים טובים שעלו מספר חודשים קודם. הוחלט לעברת את שמי מרוברט לישראל על שם סבי מצד אבא ועל שם המדינה. כך למעשה מתחיל הקשר וההזדהות שלי עם מדינת ישראל. "רובי" יישאר הכינוי בבית ובקרב כל בני המשפחה, וישראל יהפוך לשמי בתעודת הזהות (בעתיד רוברט יחזור להיות שוב שמי הרשמי).

עם אימא ואבא בהונגריה מעט לפני העלייה לארץ

בעת ההיא וכמקובל בישראל נשלחנו לגור בצריף במעברה, שלנו היה ממוקם בפאתי פתח תקווה. אני לא זוכר הרבה מהתקופה ההיא הן בשל גילי הצעיר דאז והן בשל גילי המבוגר דהיום. כן זכורים לי ימי החמסין והישיבה בגיגית מים בחצר, המפגשים עם עכברים ונחש, רעש המוזיקה ממסיבות הריקודים בערבי שבת ועבודות הגינון בחצר גן הילדים.

הצריף שלנו …הכי קרוב לגן

בתאריך 31.7.1950 נולד אחי הצעיר והיחיד, חיים, הוא קרוי על שם אח של אמי אשר נספה באושוויץ.

תמונה שלי עם חיים

מתקופת גן הילדים ובית הספר זכורים לי בעיקר החברים הטובים חיים ואבי, משחקי הכדורגל וברכה הבלונדינית שעומדת מאחוריי.

בכיתה ג'

על פי הסיפורים של אימא, החיים במעברה 'לא היו פיקניק' אך באופן יחסי לתנאים במחנות והציפיה שבשלב מסוים גם אנחנו נזכה לדירה חדשה בשיכון, נתנה תקווה לעתיד טוב יותר, ואכן יש לי זיכרון של בוקר בהיר אחד כשאני יושב במשאית לא גדולה עמוסה ברהיטים וחפצים לא רבים כשלידי אבא ונהג. אנחנו בדרך לדירת השיכון החדשה במרחק לא רב מהצריף שבמעברה.

החיים מקבלים תפנית חיובית. אבא מתחיל לעבוד במקצועו כקונדיטור ועושה חיל. יש לו זמן להרכיב אותי על אופניים למשחקי הפועל פ"ת בכדורגל ובימי קיץ חמים כל המשפחה ושכנים נוסעים לחוף הרצליה במשאית הסעות של אחד מהשכנים בשיכון. זכורה לי הרגשת הגאווה כשאבא הודיע (בסתיו 1956) שהוא גוייס לצה"ל אך לא יודע לאן. בדיעבד התברר שהוא השתתף במלחמת סיני והגיע עד אל עריש במצרים. לא אשכח את תחושת הכבוד וההתפעלות  כשחזר הביתה במדים ותרמיל מאובקים. להערכתי, החוויה הזאת ללא ספק חיזקה עוד יותר את הרגשת השייכות שלי למדינה.

החודשים עוברים ובבית מתחילים להישמע דיבורים על שעורים פרטיים באנגלית. אני מתלהב אך לא ממש קולט את המשמעות. יום אחד הגיעה בדואר מעטפה גדולה ובתוכה טפסים באנגלית. "האסימון נפל", הבנתי שאנחנו יורדים מהארץ לארה"ב. אמי סיפרה שבכיתי: "אני לא מצטרף, אני ישראלי ולא רוצה לעזוב את הארץ". אני זוכר את ההתרגשות כשאבא מעיר רק אותי ב-5 בבוקר, עדיין חושך ושנינו נוסעים באוטובוס לבקר את הדודה שרה ומשפחתה בצפת הרחוקה. בדיעבד התברר שזה היה ביקור לתיאום והסדרת העניינים לקראת הירידה מהארץ. מאד נהניתי מהשעורים באנגלית אך הם לא נמשכו זמן רב כי המורה אומר שיש לי תפיסה טבעית לשפות ואין לו ספק שאקלוט את השפה ללא קושי ובמהירות.

2.4.1959, אני בן 11 ומוצא את עצמי באולם ההמתנה בנמל חיפה לקראת ההפלגה לארה"ב באוניה אק ציון של צים. בשלב מסויים אני מחליט להיעלם ומתחבא בשרותים הציבוריים. כעבור זמן קצר אבא מוצא אותי ומושיב אותי על ספסל ונותן לי שקית קטנה ובתוכה שרשרת זהב ותליון של מטוס קטן. לקחתי את המתנה ונדרתי שאני נוסע בניגוד לרצוני ונשבע לחזור ארצה, עם התליון. אבא אומר לי: "כשתהיה מספיק גדול, ואם עדיין תרצה לחזור, לא נעמוד בדרכך”.

החיים באמריקה

פרט לשיגרת הקאות מעבר לסיפון, ההפלגה לארה"ב היתה משעממת וחסרת ארועים דרמתיים. ה"נחיתה" באמריקה קלה מאד. קרובי משפחה הוותיקים והמבוססים כלכלית שהיגרו מאירופה לארה"ב שנים לפני המלחמה קלטו אותנו ברצון רב ובאהבה ועשו הכל בכדי להקל עלינו את הקשיים הכלכליים הראשוניים בארץ החדשה. קרובי המשפחה שירדו מהארץ לפנינו תרמו מניסיונם ומאד סייעו להתגבר על קשיי הקליטה והביורוקרטיה.

בדיעבד התברר שהמורה הפרטי לאנגלית צדק ואני קולט במהירות רבה את השפה כולל את המבטא האמריקאי האופייני לניו יורק. בשנות השישים שכונת "בורו פארק" בברוקלין וסביבתה הייתה מאוכלסת בהרבה מאד משפחות של יורדים ישראליים שהעדיפו להתחיל את החיים בארה”ב בקרבת יורדים כמותם. מאחר ורוב סגל ההוראה וחברי בבית הספר היהודי בו למדתי גם דיברו עברית, ובתיכון התחברתי בעיקר עם ישראלים וישראליות, באופן מעשי היה אפשר להסתדר גם בלי האנגלית. המשכתי את אורח חיי כנער ישראלי לכל דבר. זה כלל מוזיקה, אירועי חברה ותרבות, כדורגל,  מועדונים, אוכל ואפילו התחביב שנמשך מאז עד היום, איסוף  בולי ארץ ישראל, החל במקרה (או לא) בגיל 12, כשקיבלתי במתנה מספר בולי ישראל ובהם הבול של האונייה ציון בה הפלגנו מהארץ.

בשנת 1965 קיבלנו אזרחות אמריקאית  ושמי הפורמלי לכל דבר, חוזר להיות שוב רוברט.

בול האונייה

לקראת סיום הלימודים בתיכון נרשמתי והתקבלתי ביחד עם ארבעה מחבריי הישראליים ללימודי הנדסה אווירונאוטית באוניברסיטה בדרום קליפורניה, כך שגם כאן היו לי בעיקר חברים ישראליים. הלימודים והבילויים בלוס אנג'לס עוברים בהצלחה ובכיף. השנה 1970 וארה"ב בעיצומה של הגרלת מועמדים לגיוס המוני של חיילים למלחמת וייטנאם. אני מקבל הודעה ששמי עלה בהגרלה ועלי להתייצב בעוד שלושה חודשים. אני מחליט שזה הזמן המתאים לקיים את הנדר לחזור ארצה. אם כבר להתגייס אז רק לצה"ל.

עם קבלת התואר, אני יוצר קשר עם נציגות התעשייה האווירית לישראל בניו יורק ומקבל אישור עקרוני להעסיק אותי אם וכאשר אחזור ארצה. בשלב זה אחי חיים, שבחר לנהל אורך חיים אמריקאי, כבר חייל בחיל האוויר האמריקאי ומשרת בטורקיה.

אחי חיים במדים

החזרה לישראל

אני עונד בתחושת הגשמה את התליון שקיבלתי מאבא ונוחת בנתב"ג ב- 16.11.1970 במעמד של תושב חוזר. גם השם ישראל שוב חוזר ורוברט, "רובי", ימשיך לשמש את המשפחה ובטיסות לחו"ל עם הדרכון האמריקאי. הגיוס לצה"ל נדחה בשנה ובינתיים אני גר בבית הדוד יעקב והדודה בתיה ליד עירית תל אביב. לאחר מספר שבועות ואני מתחיל לעבוד בתעשייה האווירית כמהנדס במחלקת תיקון מטוסים על פרויקט מטוס הערבה הצבאית.

13.2.1972 – גיוס לחמש שנים כעתודאי בחיל האוויר.

עם אימא ואבא במדי חיל האוויר

השרות כקצין בחיל האוויר מרתק וכולל שנתיים כמהנדס ביחידת ציוד ומחקר ושלוש שנים כסרן בלהק ציוד במטה.

בעת ביקור אקראי אצל שען נתקלתי בתצוגה של תליונים ובאחד דומה מאד לשלי. התברר שהמטוס הוא דגם של מטוס המטאור שהיה בעבר בשרות חיל האוויר הישראלי. האם אבא ידע? כיוון אותי? גורל? לצערי הרב התליון אבד בעת שירות מילואים בדובר צה"ל במערב ביירות במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

חזרה לתעשייה האווירית

עם השחרור מצה"ל חזרתי לתע"א והתחלתי קריירה בת 35 שנים בה רוב הזמן נהניתי, לא מעט בגלל העובדה שהצלחתי לממש החלטה להחליף תפקיד בערך כל עשור. העשור הראשון היה במרכז הנדסה כאחראי על מטוס הכפיר בתחום הנדסת חומרים ותהליכים.

בעשור השני ניהלתי תחום הנדסת טכנולוגיות במפעל מל"מ שכלל אחריות לפיתוח טכנולוגיות מתקדמות עבור פרוייקט טיל החץ ואחרים בתחום הטילים ולווינים. בעשור השלישי והאחרון תפקדתי בין היתר כמנהל המו"פ והידע של מפעל המנועים בחטיבת המטוסים.

משפחה

אני שמח וגאה לציין שנכון להיום משפחתי האהובה כוללת בת זוג, שלושה ילדים, ו-13 נכדים נהדרים ומיוחדים. אני רק בן 75 ואשמח בבוא העת להענות לבקשת הנינים שיהיו לי, להוסיף עוד דור בקשר הרב דורי .

בינתיים אני משאיר אותך נועמיקו, נכדי האהוב, עם האמירה הנדושה אך הנכונה והיא ש: "אין דבר העומד בפני הרצון"  ואני מוסיף – "אך לא מזיק אם יש אבא ואימא שאוהבים, מאמינים, תומכים ומאפשרים לך למצות את חייך כרצונך".

הזוית האישית

סבא רובי: תודה רבה לנועם נכדי היקר שבזכותו ישבתי לכתוב ולספר את קורות החיים שלי, היה נחמד להיזכר ואני גאה לתעד את סיפור חיי תוך כדי התייחסות להוריי ומשפחתי האהובים.

נועם הנכד המתעד: במהלך התכנית זכיתי להכיר לעומק את תולדות חייו של סבא שלי, נהניתי לשבת איתו ולשמוע אותו מספר לי על הילדות שלו.