מאגר סיפורי מורשת

אני ישראל ברכר, סבא של סיימון בר פניגשטיין, נולדתי בויז'ניץ, רומניה בשנת 1932.

לאחר שנים בודדות של ילדות מאושרת עם משפחתי פרצה מלחמת העולם השנייה. לאחר גמר המלחמה והסבל שעברתי עם משפחתי הורי החליטו לעשות מאמץ ולעלות לישראל. באותה תקופה האנגלים שלטו בארץ ישראל ולא נתנו ליהודים לעלות לארץ, לכן הורי היו צריכים למצוא דרך לא חוקית לעליה לארץ.

 סבא במרכז עם אחיו ואימו לאחר המלחמה

סבא משמאל ברדאוץ אחרי המלחמה

בסוף שנת 1947 התארגנה עלייה גדולה מרומניה דרך בולגריה ומשם מנמל בורגס עלינו על שתי אניות מעפילים. על שתי האוניות ביחד היו כ- 16,000 איש ששוכנו דחוסים על דרגשים. לאחר כמה ימי הפלגה בדרך לארץ עצרו אותנו אניות מלחמה אנגליות והגלו את שתי האוניות שלנו לקפריסין.

בקפריסין שהינו באוהלים במחנה פליטים בערך שמונה חודשים. כשהוכרזה הקמת המדינה הייתי בן 16 ולא היו אמצעי תקשורת כמו היום, אז לא היתה התרגשות גדולה כמו שהיתה בארץ, אבל כמה חודשים לאחר מכן פתחו את השערים לעולים חדשים ועלינו באופן רישמי לישראל.

כשעליתי לארץ בשנת 1948 גרנו בבית עולים שם שהינו כשלושה חודשים. כל עולה קיבל מיטת ברזל ומזרון קש ומאחר והיה רעב כבד בארץ היה משטר שנקרא "צאנה" – אנשים חיו על תלושי מזון וכך רכשו אוכל בהקצבה שבועית. המדינה נראתה יותר קטנה, היו בתים קטנים ולא גורדי שחקים ולא היו כמעט בכלל מכוניות מלבד רכבים צבאיים ואוטובוסים.

היה לנו קרוב משפחה ששירת בצבא והוא מצא ביפו בית מופצץ והצליח להכניס אותנו לתוך יפו, שהיתה תחת משטר צבאי והיה צורך באישורי מעבר מיוחדים בכניסה וביציאה מהעיר. כך פלשנו לבית הנטוש וגרנו עם כל קרובי המשפחה כשכל משפחה קיבלה חדר אחד וחלקנו מטבח ושירותים. אני גרתי בחדר אחד עם אבי, אימי וסבתי ואחי משה ששירת אז בצבא והיה חוזר רק לעיתים רחוקות הביתה. הבית ביפו היה ליד מגרש כדורגל שעליו היו זרוקים רהיטים ישנים ושבורים שאנשים זרקו. מצאנו בין הרהיטים כמה שרפרפי קש שבורים, תיקנו אותם וכך ריהטנו את הדירה.

כשהגענו לארץ דיברנו במשפחה, גרמנית ויידיש עם הסבתא וכדי ללמוד עברית הייתי נוסע לחולון בשני אוטובוסים לקבל שיעורים אצל אבא של בת דודה שלי שהיה מורה לעברית בבי"ס, עוד לפני קום המדינה. אבא שלי, שלמד תורה עוד באירופה, ידע עברית ולכן מיד כשהגענו לארץ הוא קיבל עבודה במשרד ממשלתי שחילק את תלושי האוכל.

  סבא משמאל עם אחיו משה ואימו 

פעם אחת אחי משה חזר לחופשה לשלושה-ארבעה ימים ומאחר והיתה מצוקה כלכלית קשה, הוא חיפש עבודה לכמה ימים ומצא עבודה בבניין שייצרו פלטות בטון לתעלות צבאיות. כשמשה נאלץ לחזור לצבא, הוא הציע לי להחליף אותו ועבדתי בבניין כמה חודשים.

באותו הזמן אמא שלי לקחה אותי למשרד ממשלתי לייעוץ תעסוקה ועשו לי כל מיני מבחנים. לבסוף הם קבעו שאני אמנם מאד מוכשר, אך מאחר ואין לי שום השכלה פורמלית אני יכול לעבוד רק בתור שולייה. אימי פנתה לדוד שלי שעבד בקרן קיימת לישראל והכיר הרבה אנשים, אז הוא סידר לי עבודה. כך שבגיל 16 התחלתי לעבוד בתור שולייה בבית מלאכה למוצרי חשמל וגם למדתי בבי"ס מקצועי בערבים- הייתי יוצא בבוקר בשש לעבודה וחוזר רק בעשר מהלימודים. בלימודים במשך שנתיים לא למדנו כלום כי המורים היו כולם עולים חדשים ורק בשנה השלישית הגיע מורה מרוסיה שבאמת לימד אותנו.

בשנת 1952 התגייסתי לצבא ולאחר הטירונות נשלחתי לקורס חשמלאי מטוסים של חיל האוויר. את הקורס סיימתי בהצטיינות והתחלתי לעבוד בתיקון מטוסים עד השחרור. במשך השרות הצבאי שירתתי בבסיס בחצור והייתי חוזר הביתה לעיתים רחוקות. בזמנו לא היו טלפונים והדואר היה איטי אז אמא שלי לא ידעה מה קורה איתי ומתי אני אמור לחזור הביתה. פעם אחת נשלחתי לבסיס בצפון ושם פגשתי קרוב משפחה שישר כשראה אותי התנפל ואמר שההורים לא שמעו ממני כל כך הרבה זמן והם מאד מודאגים. כך באמצע הבסיס, מצאתי את עצמי כותב להורים מכתב על גבו של קרוב המשפחה כדי להרגיע את הורי.

כך היתה תחילת דרכי במדינת ישראל, כמובן שלאט לאט השתלבתי בחברה ובעבודה והמדינה התפתחה וחיינו נהיו קלים יותר. יותר מאוחר הכרתי את סבתא שלך, שגם עלתה לארץ והקמתי משפחה.

אני שמח שאתה מתעניין בסיפורים שלי ובעבר של משפחתנו.

סיימון פניגשטיין כיתה ו 2 בי"ס מגןסבא ישראל ברכר

העשרה

ויז'ניץ: "ויז'ניץ היא עיירה באוקראינה, הנמצאת במחוז צ'רנוביץ ומשמשת כמרכז לאזור ויז'ניץ, על גדות הנהר צ'רמוש הלבן, בתחילת שרשרת הרי הקרפטים. היסטורית שם החבל הוא בוקובינה, … הקהילה היהודית בעיר הצטמצמה מכמה אלפים לפני מלחמת העולם השנייה לכדי יהודי אחד (נכון לשנת 2000). העיירה התפרסמה בעולם היהודי בזכות חסידות ויז'ניץ, שנוסדה והתקיימה בה במשך כ-70 שנה". ויקיפדיה

תשע"ו