מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק רנד, נולדתי בישראל בשנת 1947 תש"ז.

ילדותי  עברה עלי בעיר תל אביב. בכל בוקר לפני היציאה לגן, אמא שלי ז"ל הכינה לי ולאחי התאום שמחה, דייסה שלא הייתה אהובה עלינו כלל. למדתי בבית הספר הממלכתי דתי "באזל" יחד עם אחי התאום. בכיתה ט' התפצלנו. הוא הלך ללמוד בתיכון הדתי "צייטלין" ואני המשכתי לבית ספר מקצועי "אורט טקסטיל", כי אבא שלי חשב שאשתלב במקצוע שהוא עבד בו. לימים הפך בית הספר ל"מכללת שנקר".

אחי ואני היינו חברים בבני עקיבא  משבט נבטים (כיתה ד') ועד שבט הרא"ה (כיתה ח'). אחרי כיתה ח' עברנו לשבט החדש שנקרא שח"ל, (על שם שמואל חיים לנדאו, שהיה מראשי הציונות הדתית). בגיל חמש עשרה, עברתי מסניף תל אביב צפון ל לסניף ת"א מרכז, והייתי מאוד פעיל בו. בכל הזדמנות היינו הולכים לסניף, גם כשלא היו פעולות. בימי שישי בערב היינו נפגשים כל השבט בסניף, יושבים ושרים עד שעות הלילה המאוחרות. לפעמים גם היינו מזמינים מרצה אורח.

אחת המרצות שהייתה מוזמנת מפעם לפעם, הייתה הגב' צילה עמידרור, אמו של האלוף יעקב עמידרור.  היא הייתה במחתרת לפני קום המדינה, יחד עם אבי ז"ל ועם אחיו ז"ל.  בחופשות היינו נוסעים לסבא וסבתא, שהיה להם בית מלון בטבריה, או לדודה שהתגוררה בירושלים. בעלה היה נהג של שני נשיאי המדינה יצחק בן צבי וזלמן שז"ר.

בחודשי הקיץ, בכל יום ששי בצהריים היינו נפגשים עם חברים בחוף הים. כילד אהבתי מאוד ללכת בערבי שבת, אחרי המפגש בסניף, ל"טיש" אצל האדמו"ר ממודז'יץ זצוק"ל ברחוב דיזנגוף 36. עד היום אני קשור עם חצר האדמו"ר, כשהאדמו"ר היום הוא נכדו של האדמו"ר של שנות הששים. מה שמשך אותי ועוד רבים אחרים לשם, אלה  הניגונים הנפלאים של חסידות מודז'יץ המפורסמים עד היום.

באותם ימים לא היו תופעות של פריצות לבתים, והרבה פעמים לא נעלו את הדלתות כשיצאו מהבית. מקרה יחיד של פריצה לקומה ראשונה בבניין שגרנו בו, היה בשבילנו הלם.

המשחקים המקובלים אז היו "קלאס" על מדרכה מסומנת בגיר, או "אולר" (במילעיל) שבו זורקים את האולר שיתקע באדמה. מי שזורק יותר רחוק, כבש שטח יותר גדול.

הורינו היו אנשים מאוד דאגנים, כמו כל יוצאי אירופה באותה תקופה. הורי באו מברלין בירת גרמניה, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. משפחותיהם הכירו בברלין, אבל הקשר ביניהם נוצר רק פה בארץ.

בגיל שמונה עשרה התגייסתי לנחל, ובתחילת השירות היינו בשל"ת (שירות ללא תשלום) בקיבוץ עין צורים. אחרי הטירונות במחנה 80 חזרנו לעין צורים לתקופה שנקראת "מחלקת נחל". היינו עובדים ביום ומתאמנים בלילה. אחרי ששה חודשים, עלינו להיאחזות מעלה גלבוע, שהייתה אז על גבול ירדן, והיינו שם עד מלחמת ששת הימים. אחרי מלחמת ששת הימים, ירדנו לאייש מוצבים בתעלת סואץ. ישבנו שם ששה חודשים, ויצאנו לחופשות בערך פעם בחמישה שבועות. את סיום השירות עשינו בארבעה חודשי של"ת, וחודשיים אחרונים שירתנו בנאות הכיכר, שם רוב הזמן עסקנו בביטחון שוטף, סיורים, מארבים וכו'. אחרי השחרור הצטרפתי לקיבוץ עין צורים.

 מלחמת יום הכיפורים

לאחר הניצחון הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים, סבא יצחק לא תיאר לעצמו, שיעברו רק שנים ספורות, עד שימצא את עצמו נלחם, באותה תעלה בסיני נגד הצבא המצרי.

וכך הוא מספר: "כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי בן עשרים ושש. ציפי, אשתי, שהייתה אז צעירה בת עשרים וארבע, הייתה בהריון בחודש השביעי. גרנו אז בקיבוץ עין צורים, ותחילת גיוסי המילואים, תפסה אותנו בתפילת המוסף של יום הכיפורים, כשכולם היו בבית הכנסת.

בהפסקה בין מוסף למנחה הלכנו הביתה לנוח, אבל בשתיים בצהריים הגיעה חולית הגיוס, דפקו בדלת והודיעו לי, שאני מגויס בגיוס חירום למלחמה. ההצטיידות הייתה בבסיס "בית דרס", מרחק חמש דקות נסיעה מעין צורים. המלחמה התחילה כבר ביום כיפור בצהריים, וכשהגענו דרומה לאזור קנטרה, נכנסנו מהכביש הראשי, ישר למצב של לחימה. ימים קשים של לחימה בלתי פוסקת, כשהימים הראשונים, היו כל יום באותה מתכונת: כוננות עם שחר, עליה עם הטנקים לסוללה עם אור ראשון, לחימה עד הלילה, ואז ירידה לחניון לילה.

האירוע המשמעותי שעולה עכשיו בזיכרוני, הוא תקיפה גדולה של מטוסים מצריים, שאחריה היינו צריכים לזהות את הנפגעים. הכרנו את כולם כי הם היו מהגדוד שלנו, ושירתנו יחד כמה שנים. היינו צריכים לטפל בפצועים, ולפנות לאחור את אלה שכבר לא היו בחיים, כתוצאה מאותה תקיפה.

עוד אירוע שנחרט בזיכרוני הוא פציעה של הרופא הגדודי, שלאחר הפציעה המשיך לשבת בלי יכולת לקום, נשען על העמוד המרכזי של האוהל. בכל פריסה גדודית מקימים אוהל תאג"ד (ראשי תיבות תחנת איסוף גדודית), וממקום הישיבה שלו, אבחן את הפציעות, על סמך המידע שהעברנו לו על מצב הפצועים, ונתן לנו הוראות איך לטפל בכל מקרה.

אחרי הפסקת האש (אחרי שמחת תורה) ישבה כל החטיבה במעבר המתלה, שם נכנסנו לשגרה מסוימת. אחד החיילים בשם יהושע ביסמוט היה גם חבר עין צורים. הוא יצא לחופשת שבת, וכשחזר ביום ראשון, הביא לי מכתב מאשתי ציפי. את המכתב היא נתנה לאשתו של יהושע, שבאה לבקר את ציפי בבית החולים במוצ"ש. כך נודע לי שאביו של מעיין (אלעזר) נולד. לצערי המכתב לא נשמר.

סיפורו של חפץ- גביע מהחתונה

בשנת 1970 ראש חודש אלול, תש"ל, כשסבתא ציפי וסבא יצחק התחתנו, הם קיבלו מתנה מסבתא הדסה, אמה של סבתא גיזה, גביע מהחתונה של סבא יוחנן וסבתא הדסה, (סבא וסבתא של סבא יצחק), שנישאו בשנת 1920. הגביע הזה היום בן מאה ושתיים שנים. הוא עשוי מכסף ושמור כמו חדש. סבא יצחק משתמש בו רק בליל הסדר. במשך שאר ימות השנה הגביע שמור בארון. כשסבא יצחק היה בן אחת עשרה וחצי סבו, נפטר. הקידוש שלו, היה תמיד חוויה מיוחדת. הוא החזיק את הגביע באופן מיוחד, שמאפיין את החסידים, וכולם היו עוקבים אחר הקידוש בדממה וביראת כבוד.

"כל זמן שאני חי", אומר סבא, "אני רוצה את הגביע הזה איתי. בבוא היום הוא יעבור לאחד מילדיי. הגביע הזה מחבר בין חמישה דורות, ולכן הוא כל כך משמעותי עבורי. הוא מחבר בין העבר והעתיד. לא נשארו לנו הרבה פריטים מהעבר והגביע הזה הוא משמעותי בשבילי. הנפח של הגביע הוא כ״שיעור רביעית״, 150 מיליליטר לפי מידת החזון-איש".

מעין, הנכד, מוסיף: תוך כדי השיחה עם סבא, סבתא ציפי מבקשת להציג גם חפץ משמעותי בשבילה. היא מביאה מחזור של יום הכיפורים שהיה שייך לאמה, סבתא רבקה, ששרדה את השואה ונפטרה בגיל צעיר. מה שמרגש זה שבתוך המחזור נשארו סימני הנשיקות של סבתא רבקה, שהייתה שמה אודם, שהשאיר סימנים בין דפי המחזור. סבתא מתרגשת כשבמהלך התפילות היא פוגשת את הנשיקות של אמא שלה.

הגביע שהיה שייך לסבא וסבתא של סבא יצחק

הזווית האישית

יצחק: מאוד נהניתי מכל דקה בחברתו של מעיין, הוא ילד מקסים, ואני מאחל לו שיאמץ לעצמו את התכונות של ההורים שלי, ושל הורי רעייתי שהם קבלו מהוריהם: יושר, מאור פנים, התחשבות בסובבים אותם, וקבלת כל דבר ברוח טובה, ובהשלמה ובלי קיטורים. מעין התייחס לעבודה מאוד ברצינות, ולמרות העובדה שנעדרתי ממפגש אחד בגלל היותי חולה קורונה, בכל זאת הוא דאג שאשלח לו את כל החומר, והשקיע הרבה בעבודה. כל הכבוד!

מעיין: אהבתי לשמוע את הסיפורים שסבא סיפר לי, וללמוד על העבר שלו. אני מעריך את זה, שלסבא היה מאוד חשוב להיות שותף למפגשים בבית הספר, אפילו היה מפגש שהוא לא יכול היה להגיע, וקיימנו את המפגש בזום. תודה רבה סבא.