מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי יצחק דביר. נולדתי בעיר בגדאד שבעיראק בתאריך 5.6.1947 , להוריי ניסים (יליד 1905) ונעימה (ילידת 1918). יש לי שתי אחיות ושני אחים ואני הצעיר ביותר מבין הילדים.

שם המשפחה שלי בעיראק היה דרוויש, פירוש השם דרוויש הוא איש דת מוסלמי החי חיים של נזירות. השם הזה לא התאים כשעברנו לגור בישראל ועם השנים החליטו לעברת את השם ל-"דביר", פירוש השם דביר הוא קודש הקודשים שהיה בבית המקדש.

ביום כיפור בשנת 1950, כשהייתי בן 3, אני ומשפחתי עלינו לארץ ישראל. הם הכינו את ארוחת צאת הצום ולפני שהתחלנו לאכול אמרו לנו לקחת את כל מה שיכולנו וללכת לשדה התעופה. טסנו לקפריסין, שם נשארנו כשבוע ומשם המשכנו לישראל. כשהגענו ארצה שלחו אותנו לגור במעברת אוהלים בפרדסיה ואחרי שנתיים עברנו למעברה בשכונת ותיקים בנתניה.

כשהייתי ילד, שיחקתי בשכונה עם חבריי במחבואים, קלאס, תופסת, ג'ולות, שלוש מקלות ועוד, עד שבנו לנו מגרש, שם ביליתי את רוב זמני עם חבריי. אחרי זמן מה הרכיבו לנו חשמל באזור, וביום כשזה קרה הייתה חגיגה גדולה, כי עד אז הכל פעל על נפט. אם רצינו אור היינו משתמשים בפנס שפעל על נפט או עששיות, אם רצינו לחממם מים בשביל לבשל או למקלחת, היינו משתמשים בפרימוסים ופתיליות ובמקרר השתמשנו בקרח. היינו צריכים שמישהו ירכב על אופניים לעיר בשביל שהוא יבוא קרח וככה קנינו בלוק, חצי בלוק וכדומה.

למדתי בבית ספר דתי לכמה שבועות עד שעברתי ללמוד בבית הספר "אלומות" שבשכונת ותיקים. כשהייתי בכיתה ה', אמי נפטרה ונאלצתי לעבור לגור אצל דודתי בתל אביב. כעבור שנה עברתי לגור ברמלה אצל דוד אחר, שם נשארתי עד כיתה ח'. כשאני הייתי תלמיד, הייתי תלמיד מאוד חכם והמחנכת שלי המליצה לי לעבור לפנימיית "בויאר" בירושלים. עליתי לתיכון "טשרניחובסקי" בעיר וכשהתקבלתי לפנימיה, עברתי לגור בירושלים.

בבית, בני המשפחה שלי היו מדברים בערבית (זאת שפת האם שלי) ונהגו לאכול אוכל עיראקי כמו קובות, סמבוסק חומוס והרבה אורז. בילדותי סאלי (אשתי לעתיד) גם גרה בצריפים שבשיכון ותיקים, ככה היא ואני הכרנו. כשהייתי חוזר מהפנימייה לחופשות, היא ליוותה אותי לתחנת האוטובוס, ככה אנחנו נהיינו חברים. התכתבנו הרבה כשהייתי רחוק ממנה.

כשהתגייסתי ניגשתי למבחנים של יחידת טיס ועברתי, אבל אבא שלי לא רצה שאני אלך בגלל שהיה צריך לחתום על חמש שנים, אז מהצבא שלחו אותי לצוללות, אבל גם שם היה צריך לחתום על שנים נוספות אז לא רציתי. אחרי זה לא שאלו אותי הרבה, ושלחו אותי לחייל שריון.

כשסיימתי את הצבא, התחלתי לצאת עם סאלי ולבסוף התחתנו בשנת 1970. בחתונה שלנו לא היה צלם ולכן דוד שלי צילם והסריט הכל. בתקופתי לא היה נהוג לתת כסף כמתנה לחתונה, במקום זה הביאו מתנות כמו מגבות ומצעים, אחות של אבא שלי נתנה לי מתנה מאוורר. כיום יש לי ארבע בנות ועשרה נכדים.

אני אוסף בולים כבר משנת 1960 (עד היום אני מנוי לשירות הבולאי) ואני מאוד אוהב לבשל. בעברי עבדתי כמנתח מערכות מידע, בחמישים השנים האחרונות אני מורה לנהיגה.

הזוית האישית

סבא יצחק: אני מאחל לך, רז נכדי, לדבוק בכל מה שאתה אוהב לעשות והצלחה בלימודים.

רז הנכד המתעד: אני מאחל לסבא שלי שיצליח בכל דבר שבו ירצה ושימשיך לחיות חיים ארוכים ומהנים.