מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב ניסים, אני סבא של עמית, יחד אנו משתתפים בתכנית הקשר הרב דורי. נולדתי בישוב מבשרת ציון בשנת 1954 בתקופת המעברות והצריפים. גרתי במקום בשמו הראשון של הישוב שנקרא קסטל. הוריי עלו בשנת 1951 מעיראק, חסרי כל. עברו עליהם שנים קשות מאוד של סבל ויסורים. את השנים הראשונות של הסתגלות בסמוך לקום המדינה, הם עברו משברים גדולים ללא אוכל, אור, מקלחות או חשמל. אבי עמל קשה מאוד בעבודתו במחצבת אבן וסיד בקסטל. היה עליו לפרנס משפחה בת תשעה ילדים, כולם גרו בדירת שני חדרים. דרך ארץ ורכישת השכלה היו אצלו בחשיבות עליונה. הערכתי אותו מאוד והייתי מחובר אליו עד יום מותו. סעדתי אותו בשלוש שעות חייו האחרונות.  

אספר שעברנו תקופת ילדות קשה ואכזרית. למעשה, בשנות קום המדינה שנלחמת על עצמאותה, הייתה זו מדינה ללא תשתית, עם ישובי צריפים (מעברות), ללא מים וחשמל. למרות הכל, השתדלו לא להתפנק ולדעת לשרוד ולהתחנך כראוי. בתנאי החיים של אז, העוני והצפיפות גרמו לכך שרוב הזמן היינו מחוץ לבית וכולם היו חברים של כולם, לאף אחד לא היה חבר בודד. שיחקנו עם כל הבא ליד – ממשחקי כדור, מחבואים, להעיף עפיפונים, גולות ועוד. את בית ספר היסודי סיימתי בבית ספר הראל בישוב. למדתי בתיכון בבית ספר מעלה דתי בירושלים. 

מתקופת לימודי בבית ספר יסודי הראל במעוז ציון זכור לי, שכמעט כל בית הספר היה בנוי מעץ ואט אט עברו למבנים קבועים. רוב המורים היו ממשפחות ניצולות שואה. הלימודים היו במגמה עיונית ובית הספר היה למעשה דתי. חלק ניכר מהלימודים דן בסוגיות וענפים של תורה וגמרא. למדנו גם את שאר המקצועות כמו חשבון, הנדסה, היסטוריה וגאוגרפיה. המורה הכי חביב עלי היה מר שולף, שלימד טבע. לאחר שמונה שנים במהלכן למדתי בבית הספר היסודי עברתי ללמוד בבית ספר מעלה בירושלים. זה היה בית ספר דתי עיוני, בזכות בית ספר זה זכיתי בתעודת בגרות מכובדת. זכור לי שעשיתי שירות לאומי בקיבוץ טירת צבי מטעם בית ספר מעלה במשך עשרה ימים בקיבוץ. השתלבתי בעבודות הקיבוץ, באווירה, בהתנהלות והעיקר – ההתחברות של כל הכיתה להנות ביחד, לעזור, להבין, לעזור ולאהוב אחד את השני. 

לאחר לימודיי, התגייסתי לצבא. שירתי בצנחנים, זה היה שירות קשה מאוד. בתקופת מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה חוויתי מעבר כל שלושה חודשים מקצה אחד לקצה שני של מעבר הגבול, לכל אורך השירות לנתי באוהלים. סיימתי בדרגת סמ"ר והחוויה הגדולה מכל הייתה קורס צניחת-לילה. 

לאחר שהשתחרתי מהצבא הלכתי לראיון עבודה בחברת ביטוח צור. קיבלו אותי לעבודה לאחר שש שנות עבודה כשכיר. למדתי היטב את המקצוע, פתחתי משרד עצמאי לביטוח. למשרד כ-40 שנות קיום עד עצם היום הזה. במשרד עובדים איתי בתי ואימא של עמית במשך כ- 17 שנים.

הכרתי את בת זוגתי בבית ספר תיכון. הילד הראשון שלנו, איתי, נולד בשנת 1980 בבית חולים הדסה עין כרם, ביום סוער ומושלג. הנכד הראשון שלנו במשפחה היה עמית, הנכד המתעד. הברית שלו היתה בשבת אצלנו בבית, ברוב פאר והדר.

עיסוקי הוא סוכן ביטוח, כך משנת 1987. אין לי סדר יום קבוע – אני יכול לצאת לפגוש לקוחות באופן ספונטני. מלבד העיסוק במבשרת, הנכדים שלנו המאוד האוהבים ומכבדים וברוך השם. הקורונה עברה עלינו בשקט, שלום ושלווה. 

סיפור עם מוסר השכל:  אומרים "צדקה תציל ממוות". כשהייתי ילד קטן הייתי תמיד שומע מאבא שלי את האמירה הזו ולכן חונכתי מהיותי נער ואף ילד, שלא להשיב יד למקומות ריקים. על פי משנה זו, יום מסוים אחר הצהריים נידבתי את האגורות הבודדות שלי לעני מסכן. קצת לפני הערב, התחשמלתי מקו מתח עליון. ניצלתי בנס עם כוויה בודדת ביד שמאל, עד היום נותר עליה סימן – סימן לחיים. מכאן שצדקה תציל ממוות. 

הזוית האישית

עמית הנכד המתעד: במסגרת התיעוד עם סבא יעקב היה לי מעניין וחשוב לשמוע את סיפור החיים שלו. עניין אותי במיוחד לשמוע איך החיים היו שונים פעם לעומת היום.