מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב נונו, נולדתי בבגדד שבעיראק בשנת 1946. הוריי נולדו בעיראק כאשר לאבי ז"ל ישנו סיפור לידה מאוד עצוב – בסוף מלחמת העולם הראשונה, כשסבי נקרא לשירות בצבא, סבתי לא ידעה שהיא בהיריון. סבי לא שב מהמלחמה ובינתיים, סבתי שגילתה שהיא בהיריון נאלצה לגדל את אבי התינוק ואחיו הפעוט לבדה.

המסע לארץ המובטחת

בשנת 1950, בזמן שהתכוננו לעלייה לישראל, אבי נהרג בנסיבות טראגיות – הוא חלה במחלה קשה ולא יכל לשאת עמו את הכאב העז. בשלב מסוים נאלצנו להשאירו מאחור ללא רוח חיים. סבתי החליטה להגשים את חלומו הגדול, לעלות לארץ ישראל, הארץ המובטחת.

ההסתגלות בארץ הייתה לא פשוטה, התממשות החלום היתה רצופה בקשיים. בראשית ימינו בארץ שיכנו אותנו במעברה בעתלית. לאחר כשבועיים הועברנו למעברה בפרדס חנה, שם חיינו 11 חודשים עד שהעבירו אותנו למעברה בנתניה. המעבר ממעברה למעברה היה מלווה בפחדים וחוסר ודאות, על אף ולמרות הכל, אמי כל הזמן הזכירה לנו שחשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה – על היותנו בארץ ישראל.

במעברה בנתניה העברנו חורפים קשים, לא היה חשמל או מים, התאורה הגיעה מעששיות, בישלו על פתיליות ולא היו שירותים מוסדרים. בשנה הראשונה במעברה בנתניה היה שיטפון משמעותי ובמהלכו האוהל בו התגוררנו עף ולמעשה נותרנו ללא קורת גג. זה רק חיזק את תחושת חוסר הוודאות. היינו חסרי כל וחיינו חיים דלים. עם הזמן, ככל שההיכרות עם העולים האחרים העמיקה, היינו שמחים ומאושרים על אף הדלות, כולם היו באותו המצב.

בשנת 1957 שיכנו אותנו בשיכוני עולים ברמת הרצל בנתניה, זה היה רגע מכונן בעבור משפחתנו – תחושת השייכות לארץ ישראל התעצמה. כך, העברנו את ימי הנעורים שלנו בשכונה, כל יום אחר הצהרים היינו יוצאים כולם ומשחקים תופסת, כדורגל, שש בש, חמש קוביות ועוד.

בגלל מחלת הצהבת בה חליתי, לא שירתי בצה"ל ובשנת 1969 התחלתי לעבוד במפעלי חמצן וארגון. שם הכרתי את מי שיהיה בעתיד חמי – אשר הכיר ביני לבין רעייתי רינה. לאחר כשנתיים נישאנו בחופה ובקידושין. במהלך ארבעת שנות נישואינו הראשונים נולדו ארבעת ילדינו. לצערי, בתנו הבכורה, סיגלית, נהרגה בתאונת "פגע וברח" בכביש החוף שהיה סמוך למקום מגורנו, הנהג הפוגע לא נמצא עד עצם היום הזה.

אנו חוגגים את כל ימי ההולדת של ילדינו ונכדינו (שמונה במספר) יחד כמשפחה, ומדי יום שישי נפגשים לארוחת ערב, זו הנאתנו הגדולה, יותר מכל מתנה או טיול. מאז יציאתי המוקדמת לגימלאות עקב מחלת הלב ממנה אני סובל, אני מנהל אורח חיים ספורטיבי. התחביב הגדול ביותר שלי הינו צעידה לאורך החוף – אני צועד כ 12 ק"מ כל יום.

בזמן הקורונה חגגנו, רעייתי ואני, 50 שנות נישואין בחתונת זהב שנערכה בהפתעה על ידי ילדינו היקרים.

הזוית האישית

יובל הנכדה המתעדת: סבא שלי הוא הדמות שאני מעריצה כבר הרבה מאוד שנים, אני זוכרת איך בבית הספר היסודי הוא תמיד היה בא לאסוף אותי, וכל פעם הביא לי הפתעה אחרת, כל פעם העלה לי חיוך על הפנים מחדש. שמעתי את סיפורו והתמלאתי בגאווה שזה הוא סבא שלי שעבר את כל החוויות והקשיים האלו.

סבא יעקב: זכיתי לשתף את סיפורי עם רבים, מאוד התרגשתי לגלות שגם כיום מקיימים את רעיון עבודות השורשים. ראיתי את הסקרנות שהייתה לנכדתי יובל בעיניה כשסיפרתי לה על צעירותי, זכות הייתה לי לשבת ולשוחח איתה. נכון, חיי היו רצופים טראגדיות, ואולם החיים חזקים מהמוות. אני יודע לברך על חיים מלאים אותם זכיתי ואני זוכה לחיות – אני מבקש מכל מי שקורא את הסיפור הזה להשתדל לראות תמיד את היש ולא את האין, לזכור שהחיים חזקים מהמוות ועל כן יש לבחור בחיים. תודה רבה על ההזדמנות לספר בקצרה את סיפורי.