מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי יחזקאל חודדה נולד בשנת 1948 להוריו רבקה וברוך, בהודו.

סבא היה האח הכי קטן מתוך שבעה אחים.

בשנת 1960 עלה סבא לארץ, עם הוריו ושני אחיו אלי ולילי.

עשעלו מהודו זה לא היה בגלל מחסור כלשהו באוכל ומים, למעשה לא חסר להם דבר. הסיבה שעלו לארץ, הייתה לכי רצו לבוא לארץ הקודש של היהודים, אל מדינת ישראל.

לפני כארבעים שנה כשהיה בן שלושים ושתיים, התחתן עם סבתא שלי חג'ג' ולהם שלוש בנות: רבקה הבכורה שנקראה על שם אמא של סבא, אמי ענבל האמצעית, ושני הצעירה מכולן.

את כל החגים אנחנו עושים יחד וסבא הוא זה שעושה את הקידוש. בדרך כלל אנחנו  מחכים שסבא יחזור מבית הכנסת, כדי שיקדש ונאכל, וכשהוא מגיע כולנו צועקים לו : "סבוש! סבוש! סבוש!" אני חושבת שזה אחד הדברים שאני בחיים לא אשכח.

כיום לסבי יש שישה נכדים, וישנם המון סיפורים מעניינים מעברו, הוא מאוד נהנה לספר לנו אותם.

אני זוכרת סיפור אחד שבו כל בנותיו, חתניו ונכדיו התכנסו באחד החגים כדי לשמוע. וכך סבא מספר:" לפני המון שנים כשהתגייסתי לצבא כאן בחיפה, קיבלתי תפקיד להיות נהג, אך לא רציתי זאת. רציתי להיות עצמאי בשטח. בקשתי לשנות את תפקידי אך לא הסכימו להחליף לי, אז שבתתי ולא עשיתי את תפקידי. אחרי זה צויינתי כחייל בעייתי. לאחר כמה ימים המפקד שלי הגיע אליי, ואמר לי "אין לך מושג במה אתה מסתבך", אך זה לא שינה דבר. עברו עוד כמה ימים, והמפקד שאל אותי:"תגיד חזי (קיצור של השם יחזקאל) "אתה באמת לא רוצה להיות נהג?" ועניתי שאיני רוצה. המפקד ענה לי: "בסדר גמור, אנחנו שולחים אותך לשמור במשמר הגבול של סיני, ואתה יכול רק להתפלל שאלוהים יעזור לך"

וכך היה נשלחתי לגבול סיני לשמור, וחזרתי הביתה רק פעם בשלושה שבועות. חילופי המשמרות היו כל חמש שעות, והנסיעה חזרה הייתה לא פשוטה, גם אי הוודאות מה קורה עם הוריי ואחיי הקשתה עליי, אך הסתדרתי.

לאחר כשבעה חודשים אמרו לי: "חזי אנחנו מעבירים אותך למשמר הגבול בצריפין, ואתה יכול רק להתפלל שאלוהים יעזור לך" וכך היה. עברתי לצריפין וגם שם היה לא פשוט, רחוק מאוד מהבית, וחזרה הביתה כל שלושה שבועות, בלילות ישנתי בצריפים. לאחר שנה וכמה חודשים כשהלכתי לישון גמור מעייפות, אחרי משמרת, התקשרו אל מפקדיי והודיעו להם שאמי רבקה ז"ל נפטרה. כשהתעוררתי בבוקר ספרו לי זאת".

כך נגמר הסיפור של סבי וכל נכדיו רצו שיספר לנו עוד סיפור מעברו.

חפץ מיוחד

האייליינר של הודו זה לא בדיוק האייליינר של הודו, הוא לא נראה אותו דבר אבל תפקידו זהה.

"האיילינר" הזה הוא מלפני שמונים שנה והוא היה שייך לסבתא של סבא שלי. וכיום הוא נמצא באחת המגירות בבית של סבא וסבתא.

הזווית האישית

שובל: מהזווית האישית אני מאוד מתחברת לרצון של סבא שלי, ואני מאוד אוהבת את זה שהוא לא וויתר לא משנה מה. למרות שהפחידו אותו כשאמרו לו "רק אלוהים יכול לעזור לך" זה לא הרתיע אותו, והוא עשה מה שטוב לו. אני חושבת שיצאתי כמוהו בקטע הזה.