מאגר סיפורי מורשת

שמי זהר דויטש, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לשתף את סבי יוסף משיח, לשמוע את סיפוריו ולתעד אותם.

סבא יוסף משיח מספר על הילדות בבולגריה

נולדתי בשנת 1935 בבולגריה וגדלתי בסופיה (העיר הבירה של בולגריה) יחד עם אחי שלמה שצעיר ממני בשנתיים ועם הורי. קראו לי בשם יוסף על שם סבא רבא שלי, שם החיבה שלי היה יושקו. לאחי קראו שלמה על שם אבא של אימא שלי. גרתי עם אחי באותו חדר בבניין בן שלוש קומות, שהיה שייך למשפחה ובאותו בניין גרו גם סבא וסבתא שלי והדודים שלי.

 תמונה משפחתית

למדתי בבית ספר מעורב, לא רק של יהודים. הוא היה די רחוק מהבית והיינו הולכים הרבה ברגל. למדנו שם חוץ מבולגרית גם רוסית, כמו שבארץ לומדים אנגלית.

כילד אהבתי לאכול הרבה מרקים ודייסות. בבולגריה הייתה תקופת צנע – היה מחסור במצרכים – לא היה הרבה אוכל, אז מה שהיה נמצא בשוק היו קונים. במיוחד אהבו לאכול מרק שעועית: שמים בתוך המרק חתיכות של קבנוס וזה היה טעים מאוד.

היו לי מעט מאוד חברים, כי הקהילה היהודית הייתה קטנה ועם הילדים הגויים פחות התחברנו. הייתה חבורה קטנה של ילדים גויים שנהגו גם לשחק יחד עם הילדים היהודים. נהגנו לשחק הרבה בחוץ, אבל לא היו לנו משחקים וצעצועים כמו היום. לדוגמה: כדי לשחק כדורגל לא היה כדור-רגל ולכן היינו מכינים כדור מגרביים ישנות ומשחקים איתו. היה גם היה משחק מיוחד שנקרא "אשיק" – לוקחים עצם של כבשה, מנקים אותה ומחברים לה מסמר, מעמידים גולות כמו חיילים ומגלגלים אליהם את העצם (היא הייתה מסתובבת כמו סביבון). מי שהעצם שהוא גילגל פגעה ביותר גולות הוא המנצח. כמו שמשחקים בגוגואים

כמתנת יום הולדת לא נתנו צעצועים מיוחדים, היה נהוג לומר "ביום הולדת תלבש משהו חדש" ולכן היה נוהל שקונים ליום הולדת לילד סט של גופיה ותחתונים.

בימי שבת הלכתי עם אבא שלי לטייל בהר "ויטושה". זה ההר הכי גבוה בבולגריה, שהיה מכוסה בשלג. היינו מטפסים ברגל על ההר ועושים שם פיקניק וסקי.

הילדות בבולגריה הייתה קשה, כי לא היה הרבה קשר עם הגויים. מצרכים וירקות לא היו בשפע. מדי פעם היה מגיע לעיר שוק חקלאים. החקלאים היו לוקחים כרוב קטן, מצפים אותו עם חמאה ומוכרים אותו כ"גוש חמאה". רק כשחזרתי הביתה וחתכתי את ה"חמאה" גיליתי שמכרו לי כרוב. היחסים של הקהילה היהודית עם השכנים היו לא קרובים מאוד, אבל גם לא רעים.

מלחמת העולם השנייה בבולגריה

בתחילת מלחמת העולם השנייה, היו שמועות שהצבא הגרמני עומד לפלוש לבולגריה. בבולגריה מלך מלך בשם בוריס, הוא החליט לפנות את כל היהודים מעיר הבירה לכפרים המרוחקים במדינה. הוא קרא לזה "גירוש", אבל בעצם כך הציל אותם כי היהודים הצליחו להיבלע בין הכפריים המקומיים. הגרמנים לא הגיעו עד סופיה (עיר הבירה)הם נבלמו בקרבות ארוכים מול הרוסים.

אני הייתי אז, בן תשע ואנחנו גורשנו ל"נוביפזר" כפר קטן מרוחק מסופיה. גרנו אצל משפחת חקלאים שאימצה אותנו והשתתפנו איתם בכל הפעילויות. הם נתנו לנו מבנה במשק שהפך לביתנו. אבא שלי עבד בבית חרושת לזכוכית בתור פועל ואימא שלי הייתה מוכרת לכפריות  שרשראות חרוזים שהשחילה, להשלמת הכנסה.(במיוחד בתקופת חג ה "מרטניצ'י" בחודש אפריל). הבולגרים לא היו אנטישמים ולא היו רדיפות והלשנות.

התקופה זכורה לי כתקופה טובה, אין לי זיכרונות רעים מהתקופה הזאת בה גרנו בכפר כשנה וחצי.

העלייה לארץ

עליתי בשנת 1949 עם הורי ואחי. ההורים שלי חשבו שאחרי כל מה שקרה עם הנאצים כדאי שנעלה לארץ. לאחר שהתחבאנו שנה וחצי בכפרים, בתום מלחמת העולם השנייה, הודיעו לנו שהסכנה של הנאצים חלפה ואפשר לחזור לבתים בסופיה. חזרנו לבית שלנו (רחוב סטרנז'ה 53 בסופיה) וגילינו שחלק מהרכוש שלנו בבתים נגנב, אבל חלק השכנים הגויים שלנו שמרו לנו. ואת הבית קיבלנו בחזרה.

אחרי שחזרנו לסופיה, התחילו ההורים לדבר על עלייה. הגיעו שליחים מארץ ישראל ודרך הרבנים והמנהיגים בעיר, יצרו קשר עם המשפחות.התחילו להתארגן קבוצות לעלייה לארץ ישראל.

אבא שלי כבר היה קודם בארץ ישראל. בתור נער בתחילת בשנות השלושים עלתה כל משפחתו לארץ (בעליה השלישית) והתיישבה ביפו ופתחה בית מסחר לחומרי בניין. כשהתחילו מהומות ובעיות עם התושבים הערבים חזרה כל המשפחה לבולגריה.

כדי לעלות לארץ הפלגנו באוניית משא שהפכו אותה לאונית נוסעים וקראו לה "בולגריה". שמו דרגשים וכל אחד ישן על דרגש עד שהגענו לארץ. היינוחמישה ימים בים עד שהגענו לארץ, ממש לאט לאט. היו על האוניה כ- 5000 אנשים, היה ממש צפוף.

כשהגענו לארץ המלחים ידעו שתפוז זה משהו ממש יוקרתי, מכרו לנו תפוזים תמורת כסף בולגרי שנשאר לנו מבולגריה. כשהגענו לארץ לא היה לנו כלום. לאונייה הרשו לכל אחד להעלות שק אחד של 50 ק"ג, ומה שהצליחו להכניס לשק זה מה שהיה לנו. את הרהיטים שהיו לנו שמו במכולה גדולה ורק אחרי שנתיים הרהיטים הגיעו לארץ. חלק מהרהיטים השתמשו בהם במשפחה עד לא מזמן. בשנתיים עד שקיבלנו את הרהיטים ישנו על מיטות מתקפלות.

כשעליתי לישראל הייתי בן 13. לא חגגו לי בר מצווה עקב המצב הכלכלי של  כל העולים. לא עשו אז חגיגות ולא ערכו מסיבות. אנחנו לא גדלנו בבית דתי ולא הלכנו לבית כנסת לכן לא עליתי לתורה.

הגענו לארץ ישראל לנמל חיפה ומשם לאחר רישום, הועברנו באוטובוסים למחנה עולים בפרדס חנה. שם גרנו באוהלים גדולים 20 איש באוהל (כמה משפחות יחדיו). זה היה אמור להיות הבית שלנו לשנים הקרובות אבל למזלנו, דודה שלי, אחות של אימא, גרה במושב (צור-משה) והזמינה אותנו לגור איתה. במשך הזמן, הוחלט על ידי הממשל להרחיב את המושב ונשלחו צריפים שוודים – מבני קבע לשכונת ההרחבה. בכל צריף  שוכנו שתי משפחות וחלקו שני חדרים, מטבח ופרוזדור. (שירותים ואמבטיה היו מבנה בחצר). גרנו אני אחי והורי בחדר אחד כמעט שנתיים.

אם היינו נשארים במחנה העולים אני לא יודע לאן היינו נשלחים.

מאוחר יותר, בעת הרחבה שנייה, קיבלה המשפחה משק ונחלה משלה לעיבוד חקלאי (בוטנים וירקות: פלפל, גזר ותפו"א). נקלטו כחברי מושב מן המניין. לא ידענו עברית, אז עשו כיתה לכל העולים החדשים, מגילאים שונים. שם למדתי יחד עם יותר ילדים יותר צעירים ממני, בעיר נתניה. במושב, לא היו מספיק ילדים לכן הסיעו אותנו (15 ילדים), בכל בוקר במשאית לנתניה.  בהמשך עברתי ללמוד בתיכון מקצועי אורט במשך שנים שנים עד  למועד הגיוס לצבא.

זיכרון המתקופה: בבית הספר המקצועי היה צריך לעשות שרטוטים, אבל לא היה לנו בבית חשמל, אז הייתי מדליק עששית שדולקת עם נפט וככה עושה שיעורים.

שירות צבאי

שירתי בחיל תובלה כנהג משאית. הייתי אחראי על הובלת ציוד, נשק, טנקים וחיילים. נסעתי להרבה מקומות מסוכנים, איפה שהיו מלחמות, פגזים ומוקשים.

אחד מהפגזים, שהבאתי מהמלחמה והפכתי אותו לאגרטל או מחזיק מקלות הליכה, או מטריות

השתתפתי בכל מלחמות ישראל, ממלחמת ההתשה בשנת 1956 ועד מלחמת שלום הגליל, שהייתי בלבנון. המלחמה שהשפיעה עלי ביותר הייתה מלחמת יום כיפור, ארוכה ביותר ואכזרית ביותר. במלחמה זו הייתי מחוץ לבית חמישה חודשים. נסעתי בכל המדינה בין כל החזיתות והגעתי עד מצריים ותעלת סואץ. לפעמים הייתי מגיע למצרים ונשאר שם שבוע שלם. ישנתי בתוך המשאית עם מזרן על הרצפה, או ב"חושות" של חיילים.

יש לסבתא שלך מזכרת מהתקופה, שלחתי לה צ'ק – המחאה על סך 1,000,000 $ רשום על צ'ק מצרי שמצאנו באחד מהבסיסים במצריים ההמחאה כמובן ללא כיסוי, אך מזכרת מהתקופה.

אהבה ומשפחה

את סבתא הכרתי מגיל 14 כי גם היא גדלה במושב צור-משה והבית שלה היה כמה בתים ליד הבית שלי.

אחרי השחרור מצה"ל עבדתי בתל אביב ונסעתי כל יום באוטובוס נסיעה שערכה לפחות שעה לכל כיוון. וכשסבתא התגייסה לצה"ל היא גם נסעה באותה שעה וכך הפכנו לידידים ולאט לאט לחברים.

בשנת 1979 עברנו לרעננה בה אנו גרים עד היום

פרנסה

עבדתי בתעשיה הצבאית, עוד לפני שהתחתנתי עם סבתא והמשכתי לעבוד שם עד שפרשתי עבדתי 32 שנים באותו מקום והתפרנסנו מהעבודה שלי. חוץ מזה שנינו עזרנו למשפחות במושב, לכל משפחה יש יחידת משק של חקלאות. חלקה של כמה דונמים שזורעים ושותלים שם ירקות. אחרי העבודה בתעשיה צבאית הייתי חוזר ועוזר להורים בחקלאות במושב.

התעשיה הצבאית

אחרי השחרור מהצבא הלכתי ללשכת העבודה ומשם הפנו אותי לעבודה בתעשיה הצבאית. כדי להתקבל צריך לעבור בדיקות של סיווג בטחוני, שואלים המון שאלות כדי לוודא שאפשר לסמוך עליך. זה מפעל שמייצר נשק לצבא למשל – רובה עוזי שהמציא אותו ישראלי בשם עוזי גל. ייצרנו גם פגזים, תותחים לטנקים, חלקי חילוף. בתקופות של לחץ או מלחמות היו עובדים משמרות כפולות ושישי – שבת.

בהתחלה היית עובד במחלקה לעיבוד שבבי, התמחיתי בהשחזה. אחר כך הפכתי למנהל המחלקה. עבדתי שם במשך 32 שנים. משנת 1959 עד 1991. זה היה מקום עבודה טוב עם פרנסה טובה למשפחה. בנוסף, ככל שעובדים יותר זמן אז מכירים את העבודה ונהנים ממנה. היו כל הזמן פרויקטים חדשים ואתגרים חדשים וזה היה מעניין.

תעודת המילואים של סבא יוסף

הפרלמט של תע"ש

בשנת 1991 היו צמצומים במפעל, אבל למזלי נתנו לי לצאת לגמלאות ולקבל פנסיה למרות שעדיין לא הייתי בן 65. קוראים לזה פרישה מוקדמת. אחרי הפרישה לגמלאות שמרתי על קשר עם מי שעבדו איתי במחלקה. אנחנו נפגשים כל שבוע בבית קפה במדרחוב נחלת בנימין (תל אביב), קוראים לזה בצחוק "הפרלמנט של תע"ש". בפגישה אנחנו מרכלים, מספרים אחד לשני על המשפחה ומדברים על אקטואליה.

תעודת הוקרה בפרישה מהתעשייה הצבאית

אחרי הפרישה לגמלאות עבדתי כשומר בגן ילדים: שמרתי שהילדים לא יברחו מהגן, שיחקתי איתם כשהיו בחצר והילדים קראו לי "סבא" . נהניתי כי אני אוהב ילדים וגם אז עוד לא היו לי נכדים משלי. אחר כך התחלתי לעבוד בחנות האמנות: עסקתי בהרכבת מסגרות לתמונות אמנות ותוך כדי העבודה למדתי מהמנהל של החנות על ציירים מפורסמים ועל יצירות אמנות, היה מעניין.

עכשיו אני כבר לא עובד, בזמן הפנוי אני רואה הרבה טלוויזיה, בעיקר תוכניות אקטואליה וכמו כן קורא כל יום עיתון. כפי שסיפרתי אני נפגש עם החברים מתע"ש . שומר על כושר, בהליכה ספורטיבית פעמיים בשבוע והולך לחוג ספורט פעם בשבוע.

אות הערכה מהרמטכ"ל

הזוית האישית

סבא יוסף: שמחתי מאוד על המפגשים והתפעלתי מיכולת ההקשבה של נכדי זוהר.

זוהר: למדתי הרבה דברים חדשים בעבודה על סבא, העבודה הייתה מעניינת.