מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף מויאל, נולדתי בתאריך 1.6.1942 בקזבלנקה שבמרוקו. שמות הוריי חנן וחנינה מויאל. כפעוט בקזבנלקה, למדתי בחדר תורה מגיל 3 עד גיל 6. היו לי חברים בשכונה שהיו יהודים, בגיל 6 למדנו בבית ספר אליאנס, השפה הייתה צרפתית. גרנו לא רחוק מהים, בשבתות היינו הולכים לים. אני זוכר שהערבי (הגוי) היה מביא לנו חמין לארוחת צהרים. עוד חוויה שאני זוכר היא כשעשינו בגרות בבית הספר, וכל מי שהצליח בבגרות היה רשום בעיתונים. יש לי עד היום עיתון עם שמי שזכיתי בבגרות, זה היה מעין תחרות ונתן תמריץ ללמוד.

כשעליתי לארץ בשנת 1964 הייתי בן 22 ושירתי בחיל גולני. שירתי רק ארבעה חודשים מאחר והייתי אחראי על הוריי שהיו זקוקים לעזרתי. בשנת 1967 נלחמתי במלחמת ששת הימים, נפצעתי ועד היום אני מוכר כנכה צה"ל.

במשך 36 שנים עבדתי בחברת "בזק" כטכנאי מוסמך. כעולה חדש חיפשתי עולה חדשה, כך הכרתי את אישתי בחנות נעליים, הקמנו משפחה לתפארת, יש לנו ארבעה ילדים וברוך ה' הרבה נכדים. על מנת לשמור על איחוד המשפחה, אנחנו חוגגים חגים ביחד וימי הולדת ואירועים אלו מגבשים את כל המשפחה.

ישנו כד תה שעובר במשפחה אשר עבר מדור לדור והיינו משתמשים בו בליל הושענה רבה על מנת להחתם לחיים טובים ולשלום, זהו חפץ שעובר במשפחתנו.

כפנסיונר של בזק אני מתנדב ופעיל מען הפנסיונרים, דואג לזכויותהם ולרווחתם.

בתקופת הקורונה היו לי קשיים כי אני רגיל להיות פעיל ולצאת לעבוד, הרגשתי קושי ותסכול שלא יכולתי לצאת מהבית.

החלום שלי

כל השנים חלמתי לעלות לארץ ישראל – ארץ היהודים. החלום שלי היה להקים בית יהודי וכשר וחלומי התגשם: הקמתי משפחה לתפארת והיום, כשאני בן 80, אני יכול להרגיש שהצלחתי בחיים. אני גאה בילדיי ונכדיי. כמו כן אהבתי את תפקידי בחברת בזק. בנוסף,  אני גם מסופק כיום שאני יכול לעזור לאנשים במועדון ושאני דואג לרווחתם.

המסר שלי לדור הצעיר הוא – תחלמו, תשקיעו ובסוף תקצרו את הפירות.

הזוית האישית

איתי הנכד המתעד: למדתי המון מסיפור העליה של סבי היקר, סיפור עלייה לא פשוט עם המון טלטלות עד להגעה לא"י וגם לאחר מכן ההתאקלמות בארץ. יחד עם זאת למדתי שעל מנת להגיע למטרה יש המון "עליות וירידות" אך בסוף זה משתלם וכיום סבי קטף את "הפירות" ומסופק מהשגיו