מאגר סיפורי מורשת

אנו נדב גל ועדו רובננקו, משכבת כתות ט' חט"ב הראשונים, בגני תקווה, משתתפים השנה בתוכנית הקשר הרב דורי. השנה בחרנו במיזם מיוחד, תיעוד סיפורי ותיקי היישוב, לציון 70 שנה לגני תקווה. בחרנו בסבא של נדב יוסי תייר, מאחר ויוסי נולד בגני תקווה.

סבא יוסי תייר מספר כיצד היגיעו הורי לגני תקווה? 

ההורים שלי עלו לישראל מלוב. הם היגיעו בעלייה הגדולה של קהילת יהודי לוב לישראל בשנת 1949. "כמעט שנה אחרי הקמת מדינת ישראל אישרו השלטונות הבריטים את יציאת יהודי לוב לישראל. אחת הקהילות העתיקות בעולם, חזרה בחזרה לארץ אבותיה".

הם הפליגו באונייה מלוב למרסיי שבצרפת ומשם לנמל חיפה, בשנת 1949. בארץ לא היו מקומות דיור לגל העלייה הגדול שהיגיע מכל העולם, ולכן בנו את מחנות העולים והמעברות. הורי נשלחו למחנה עולים בלוד, לאחר כמה חודשים אמרו לאבא שלי: "קח אוטו, סע ליפו ותיקח איזה בית שאתה רוצה".  אבי הגיע ליפו וראה שאכן היו בתים נתושים, אולם כולם הרוסים, בעקבות מלחמת העצמאות. אבי החליט שהוא לא רוצה לגור בבית הרוס וחזר למחנה העולים בלוד. הוא המשיך לשאול ולחפש אפשרויות אחרות. אמרו לו שיש בתים חדשים באזור פתח תקווה. צריפים חדשים שבנויים מעץ במיוחד לעולים החדשים.

כל גני תקווה בעבר הייתה מלאה בצריפים, בנוסף, לכל צריף הייתה גינה גדולה של דונם אחד, שאפשר היה לגדל בה מה שרוצים. אבי התאהב במקום ובחר לעבור עם משפחתו לצריף בגני תקווה. אבא שלי טיפח את הגינה וגידל בה ירקות: פול, עגבניות, גזר ועוד. היינו שבעה ילדים במשפחה, אז במקום ללכת לשוק לקנות ירקות, הוא האכיל אותנו עם הירקות שגידל בגינת ביתנו.

 בילדותי בגני תקווה

גני תקווה הייתה סמוכה ליישוב היובל – זו הייתה קבוצה שהקימה יישוב באפריל 1934, המקום בו נמצא היום כפר מעש. לכפר מעש פעם קראו היובל ולגני תקווה, בגלל שהיא הייתה צמודה ליובל קראו לה שיכון היובל, אחרי זה שינו את זה לגני תקווה.

בית ספר רביבים הראשון ביישוב

בשנים הראשונות, לא היה בצריפים חשמל ומים זורמים, אך התושבים הסתדרו למרות התנאים הקשים. רק בשנת 1952 גני תקווה חוברה לחשמל. בנוסף הכבישים היו רעועים. אני, כילד למדתי בבית ספר שהיה אז במקום שהיום נמצא בניין של תנועת הצופים – שבט גנים. לבית ספרנו קראו בית ספר רביבים. היינו הולכים ברגל, כי לא היו אז כלי תחבורה. בכל היישוב גני תקווה היה אוטובוס אחד, קו 76  – זה עדיין אותו קו שעובר בגני תקווה עד עכשיו. הוא היה מגיע פעם בחצי שעה עד לפתח תקווה וחוזר בחזרה. לא היו כל כך הרבה כבישים ולאף אחד לא הייתה מכוניות, היו כמה עגלות וסוסים. מאוחר יותר, אחר כך בשנות השישים והשבעים הכול התחיל להתקדם ולהתפתח. התחילו לבנות בתים, מרכז תרבות, שדרות, ולאט לאט השכונה התפתחה. לא היה בית ספר תיכון ביישוב, ואני למדתי בבית ספר תיכון בפתח תקווה, הייתי צריך לנסוע באוטובוס כל יום.

שלום כתה א' – בית ספר רביבים

אני נולדתי בבית החולים רבקה בפתח תקווה. לא הייתה להורי מכונית, אז לאחר שנולדתי ואימא שלי שוחררה מבית היולדות בפתח תקווה, היא לקחה אותי ברגל הביתה. עד גיל שלוש אימא שלי הניקה אותי, כי אז לא היה מטרנה לתינוקות ותחליפי חלב אם, והעדיפו להניק את התינוקות כדי לשמור על בריאותם.

משחקים והווי בשכונה

בילדותי שיחקתי כדורגל. בשכונה היו משחקים בחוץ כדורגל, מחבואים, חמור חדש, קפיצה בחבל. לא הייתה טלוויזיה, אז רוב המשחקים היו בחוץ. כמובן שהיה גם את הקטע של שיעורי בית, היינו  מכינים את שיעורי הבית ואז יוצאים לשחק בחוץ. כולם היו יוצאים החוצה לחצר ולשכונה, בילינו רוב שעות היום בחוץ, עד שהיה חושך, כשנהיה חושך, אימא שלי הייתה צועקת מהחלון "יוסף הביתה!"  הייתי חוזר הביתה וכל שאר החברים שלי היו הולכים לבתים שלהם. באמצע השבוע לא היינו ממש מתקלחים, שוטפים פנים, ידיים ורגליים – לכבוד שבת כן התקלחנו. המקלחת הייתה שאימא שלי הייתה שוטפת לי ולאחיי את הבית שחי, או רחצו אותנו בגיגיות. אני עדיין זוכר את התקופה שגם שירותים עוד לא היו בבית אלא בחוץ.

הפועל גני תקווה

אני שיחקתי כדורגל בקבוצת "הפועל גני תקווה" בנוער. המגרש היה במקום בו נמצא היום מרכז "לידר". אני הייתי שחקן טוב יחסית ולאחר כמה זמן אימא שלי לא רצתה שאני אשחק כדורגל, כי היא הבינה שזה בא על חשבון הלימודים והיא רצתה שאני אלמד.  אני זוכר שפעם אחת הלכתי לאימון ופתאום ראיתי את אמא שלי, היא באה לבדוק ותפסה אותי וצעקה עליי: "בוא הבייתה!" ומאז לא הלכתי יותר לשחק בקבוצת הנוער של הפועל גני תקווה. היא הרסה לי את הקריירה של הכדורגל ואמרה לי "אתה לא הולך לשחק כדורגל יותר, אתה הולך ללמוד." והיא צדקה בסופו של דבר, בזכותה אחר כך המשכתי את לימודי באקדמיה והלכתי ללמוד באוניברסיטה, כיום אני רוקח והכול בסדר.

רוכב בשבילי גני תקווה

שירות צבאי – ההיכרות עם דפני

בצבא שירתי בסיני כחובש. היינו בבסיס שנקרא "הג'ידי". אני זוכר את יום העצמאות שבו היינו צריכים להישאר בבסיס, כל החיילים היו בבאסה. כדי לשמח אותנו הגיעו מנוער לנוער מגני תקווה, ומקריית אונו (קיראון) בנות ובנים אלינו לבסיס, כדי לשמח אותנו ביום העצמאות. זאת הייתה התנדבות כזאת, הם הפתיעו אותנו, אפילו לא ידענו שהם באים ואז הם באו ושרו, עשינו מסיבה.

אני זוכר יום זה במיוחד כי זה היום בו פגשתי את דפני (אשתי לעתיד), היא באה עם גיטרה וניגנה לנו. אחרי זה דיברתי איתה ושאלתי אותה אם היא מקיראון ואמרתי לה שאני מגני תקווה. היא הייתה אז תלמידה בתיכון, בשבילה חייל זה היה משהו משהו. ואז קצת לפני שהם עמדו לעזוב, אמרתי לה: "יש מצב לטלפון?" היא נתנה לי את  מספר הטלפון. הבטחתי לה כשאני אחזור הבייתה לחופשה, אני אתקשר אלייה,,,, ההמשך ברור כך נולדה אימא של נדב, בתנו.

קולנוע רחל

כשהיינו חברים, לא היו הרבה מקומות בילוי באזור, היה קולנוע רחל, זה היה הקולנוע היחידי בגני תקווה. השם רחל זה היה השם של אשתו של בעל הקולנוע. אחרי הצהריים היו סרטים לילדים ובערב היו סרטים למבוגרים. זה היה הבילוי שלנו. במוצאי שבת היינו הולכים לסרט. התושבים היו קוראים למקום הזה "למעלה" זה היה איפה ששובל. בגלל שאנחנו גרנו בעמקים שזה היה למטה. אז היינו אומרים "טוב, אתה בא למעלה?" זה היה כמו קוד האומר ללכת לקולנוע רחל לראות סרט. באמצע השבוע היינו הולכים לראות מערבונים בשעות ארבע או חמש. כל פעם שהייתי הולך לקולנוע ביקשתי מאבא שלי כסף והוא נתן לי 20 לירות, הייתי קונה נקניקייה והיינו יושבים ביחד כל החבר'ה הצעירים ורואים סרט.

כיום אני רוקח בבית מרקחת מנהל את סניף הסופר פארם בתל השומר. אחראי על תרופות, אנשים.

אני מאחל לגני תקווה

שתפרח, תגדל ושלא יהיו פקקים. שנשמור על הצביון החצי כפרי חצי עירוני, שיהיו שדות ושבילים לרוץ בהם. שישמרו על התרבות ביישוב, שיהיו אנשים טובים. בסך הכל יש פה בגני תקווה אוכלוסיה טובה ואני מרוצה מחיינו ביישוב.

הזוית האישית

הנכד נדב גל: שמח שבחרנו בסבא שלי, למיזם מיוחד זה של תיעוד סיפורי ותיקי היישוב, לציון 70 שנה לגני תקווה. כי סבי יוסי תייר נולד בגני תקווה, אני שמח שעדו חברי הצטרף אלי ויחד שמענו את סיפורי היישוב של פעם.

חבר עדו רובננקו: היה מאוד כיף ומעניין להיפגש עם יוסי, סבא של נדב, ולשמוע כמה השתנתה גני תקווה מאז הקמתה, גם למדנו המון וגם נהנו.