מאגר סיפורי מורשת

סבא יוסף לברן-יונתן

סיפור קיצור תולדות חיי מוקדש לתשעת נכדי ובמיוחד ליונתן מבית ספר נווה נאמן, מהוד השרון, אשר יחד העלנו בכתב את תולדות חיי במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי. שמי יוסף (יוסי) לברן נולדתי 21.1.1941 בעיר קורסק אשר ברוסיה להוריו אידה ודוד וולברומסקי. הוריו נולדו בפולניה, אבי דוד נולד בעיר דומברווה גורניצ’ה ואמי אידה נולדה בעיר וולברום. השם וולברומסקי נגזר כנראה משם העיירה וולברום ובכל אזור המגורים שלהם נקרא זגלמבייה. לאחר נישואי למרגלית אישתי החלטתי לעברת את שם המשפחה מ – וולברומסקי ל – לברן, דבר שהיה מאוד מקובל אם קום המדינה לאחר שראש הממשלה דאז דוד בן גוריון ביקש מתושבי המדינה לעברת את שם המשפחה.

נעורי מתחלקים לשניים התקופה מהולדתי ועד גיל שמונה (1949) עת עלינו לארץ. והתקופה השנייה משנת 1949 עד 1960 עת התגייסתי לצבא.

תקופה ראשונה של נעורי 1941-1949 התלאות בזמן מלחמת העולם השנייה

אבי וולברומסקי דוד נולד בדומברווה גורניצ'ה בשנת 1911 ואמי וולברומסקי (קריצר) אידה נולדה בשנת 1911 בעיר וולברום. באזור שנקרא זגלמביה בפולניה. בשנת 1939 עם כניסת הגרמנים לפולניה הם אספו את כל היהודים בעזרת הפולנים והעבידו אותם בכל מיני עבודות בזויות כמו נקיות רחובות הקמת מחנות ריכוז וסימנו אותם אם טלאי צהוב ולא נתנו להם ללכת על מדרכות. הורי הבינו שהמצב הולך להיות רע ולכן החליטו להתחתן באחד הלילות ולברוח ליערות. משם הם הצליחו להגיע לעיר קרקוב ובעזרת פולנים שעסקו העבירו את הורי דרך נער הסאן לרוסיה כמובן תמורת תשלום נאה. להורי שברחו מהגרמנים הצטרף גם אח שלי אבי חיים. ברוסיה הם הגיעו בהתחלה לעיר למברק ומשם המשיכו לעיר בשם קרוסק. בקרוסק בתאריך 21.1.1941.

באותו זמן פלשו הגרמנים גם לרוסיה והקרבות התקרבו לסטליקגרד ולקורסק אבי ואחיו גויסו לצבא האדום ואת אימא שלי אותי שלחו לאוסביקיסטן לשם לא הגיעו הגרמנים.

אבא שלי שהיה במקצועו חייט נשאר בעורף הצבא הרוסי כדי לתפור בגדים לחיילים ולקצינים שגויסו לצבא ואילו אחיו (חיים), נשלח לחזית ונהרג במלחמה. אמי ואני נשלחנו ברכבת לאוזבקיסטן לעיר טשקנט. אבל בדרך קרתה תקלה. הרכבת נסעה בלי שאנשים ידעו ברכבת לאן נוסעים ומתי עוצרים. הרכבת הייתה עוצרת מדי פעם לאנשים ירדו לעשות צרכים ולקנות לחם.

באחת העצירות של הרכבת אמי ירדה לשירותים ולקנות לחם, אך הרכבת ללא התראה מוקדמת נסעה אל יעד שאף אחד לא ידע. אמי הרימה קול צעקה ובכי ואז הגיעה מנהל התחנה ושאל מה קרה. אימי סיפרה לו שהבן היחיד שלה תינוק נמצא ברכבת והיא חייבת למצוא אותי אחרת תתאבד.

המנהל לקחת קרונית העלה את אמי ונסע לתחנה הבאה ושם היא מצאה אותי בוכה כשהנוסעים שוקלים לזרוק אותי מהרכבת לשלג וכך ניצלו לראשונה חיי.

בסוף הגענו לטשקנט אבי טיפל בצורה מקצועית במדים של החיילים והקצינים הרוסים והם נתנו לו מדי פעם טיפ על העבודה שעשה ובזכות זאת הוא ניצל. את הכסף שאבי קיבל, הוא שלח לאמי ובכסף הזה היא הצליחה לקנות לנו אוכל וכך ניצלנו מרעב. האח של אבי, דודי חיים היה חזן במקצוע שלא נדרש בצבא והוא נשלח לחזית להלחם בגרמנים ושם הוא נהרג.

לאחר המלחמה קרה הנס אבי ואני נפגשו בעיר ירוסלב ברוסיה ובשנת 1946 נולדה אחותי אסתר ואז ההורים החליטו לחזור לפולניה ולחפש את שאר בני המשפחה. להפתעתם, כמעט אף אחד לא נשאר בחיים. ממשפחת אבי נמצאה רק אחות בחיים. הפולנים לא התייחסו יפה להורי ואיימו עליהם, להרוג אותם כמו שהגרמנים רצחו את כל המשפחה שלהם הם עשו זאת כדי לא להחזיר את הרכוש שהיה שייך למשפחתנו, כי בנתיים הם השתלטו על הכל.

אבי ואמי החליטו לקבל את עצת נציגי הסוכנות היהודית ולעבור לאוסטריה למחנה מעבר, זה היה מחנה בו שהו היהודים מאירופא, ניצולי השואה. המחנה היה בעיר וולס. קיבלנו חדר בצריף ובו התגוררנו כל המשפחה. החדר היה חדר שינה חדר עבודה וחדר מטבחון.

 צילום משפחתי

באותה תקופה ניסו להטיב עמנו ואז אספו את כל הילדים מגיל 6-8 ושלחו אותנו לשוויץ להבראה לשבועיים – שלושה

זה היה שינוי לטוב מבחינתי ואני זוכר את התקופה הזאת בשוויץ כתקופה שבה נהנתי מאוד אחרי כל התלאות שעברתי.

כיצד ולמה עלינו לישראל

כפי שסיפרתי אבא שלי היה חייט ובמחנה שהתגוררנו היו הרבה יהודים אשר קיבלו חבילות מחו"ל עם בגדים שלא תמיד התאימו לאדם שקיבל אותם ואז היו באים לתקן את הבגדים. אבי היה רגיל לשמוע חדשות ביידיש תוך כדי תפירה בלילה ואז הוא שמע כי ישראל וירדן הסכימו  על החלפת שבויים לאחר מלחמת העצמאות בשנת 1948.

מגיש החדשות הקריא את שמות הישראלים שהוחזרו לישראל ובינהם הייתה בחורה בשם רבקה יעקובסון, שנלקחה בשבי מגוש עציון. אבי הופתע לשמוע את השם הזה, כי הייתה לו בת דודה (בת של אחותו שרה) בשם כזה. הוא כתב מכתב לסוכנות היהודית בישראל והתעניין בה ואכן התברר שזאת רבקה בת אחותו שהייתה במחנה עבודה אצל הגרמנים והצליחה לשרוד ולצאת בחיים ממחנה העבודה.

כששוחררה על ידי הצבא האמריקאי היא עלתה לישראל וישבה בגוש עציון. היא נלקחה בשבי על ידי הצבא הירדני במלחמת העצמאות וחזרה לישראל בזכות החלפת שבויים. היא שמחה מאוד לשמוע שגם אבי נשאר בחיים מכל המשפחה והפצירה בו לעלות לישראל ולא לנסוע לארצות הברית. היא סיפרה לו כמה טוב בארץ כולם יהודית וחובה לעלות לישראל.

אבי לקח את כל בני המשפחה (כולל אחותו שיינדל שהתחתנה) וביחד עלינו לארץ. הפלגנו באונייה בשם קסרטה כשבועיים שלושה עד שהגענו לארץ. בארץ העבירו אותנו ישר למעברה בחדרה, כיוון שלא היו בתים בשבילינו קיבלנו אוהל גדול עם מיטות סוכנות ומזרונית וזה היה הבית הראשון שלנו בארץ. לצערנו, שנה זו 1949 הייתה שנה גשומה והגשם נכנס לאוהל מלמעלה כי האוהל היה עם חורים, ומלמטה כי האוהל לא היה סגור. בקיצור אמי בקשה מאבי בהזדמנות הראשונה הוא חייב לצאת ולחפש לנו קורת גג כך שלא נהיה רטובים ונוכל להתחיל לחיות חיים נורמלים בארצנו. ואכן כך היה. כשהגשם פסק העמידו לרשות העולים משאית רוב הגברים נסעו לחפש בית.

המשאית הגיע לכפר נטוש בשם זרנוגה בו היו בתים מאבן במצב טוב. קיבלנו חדר אחד גדול עם מרפסונת צמודה לחדר.

לימים חלק מהמרפסת הפכה למטבחון שירותים היו בבוטקה בחצר לשם יצאנו לעשות את צרכינו מקלחת לא הייתה היו מים זורמים בבית אותי היו רוחצים בגיגית וההורים היו מתרחצים חצי גוף בבית במהלך השבוע. בסוף שבוע היינו הולכים למקווה להתרחץ. חשמל לא היה השתמשנו בנרות ובמנורות על נפט כמו כן הבישול היה על פתיליית נפט. זרנוגה הייתה בין פרדסים בין רחובות ליבנה כל משפחה גם קיבלה חלקת אדמה צמודה לבית בו גידלנו ירקות ותרנגולות זבית כנסת היה בכפר בוא היינו מתפללים במהלך השבוע סופי שבוע ובמהלך החגים.

משפחה

הורים, דוד ואידה וולברומסקי ואחותי אסתר.

אבי היה חייט מצויין ואמי הייתי עוזרת לו. הוא היה תופר בגדים חדשים וגם מתקן דברים ישנים אותם קיבלו הרבה אנשים מחבילות מחו"ל. כמובן שזה לא הספיק למחייה ואבא שלי עבד במשך היום בפרדסים בקטיפת תפוזים וקלמנטינות ובהשקיית הפרות.

בשלב מאוחר יותר הוא עבד בגבעת ברנר במפעל שנקרא רימון. אמי הייתה עוזרת לאבי התפירה, אבל בעיקר התעסקה בלהיות עקרת בית (בישול נקיון גידול תרנגולות וברווזים). בגדים לא היו חסרים, אוכל ומוצרי חלב קנינו משכנים שהייתה להם רפת, מצרכי מכולת למינהם: אטריות, לחם, היינו קונים במכולת. לחם ושמן לא היה ניתן לקנות כמה שרוצים, כי זאת הייתה  תקופת הצנע, קנינו בתלושים שקבלנו לפי גודל המשפחה.

בשר היו לנו תרנגולות וברווזים ביצים מהתרנגלות ירקות גידלנו בגינה. כל סוף שבוע היינו עושים חמין ומכניסים ביום שישי לתנורים במאפייה בשבת היו מוצאים את הסירים וכל אחד לקח את הסיר שלו.

בית ספר

בהתחלה הלכתי לבית ספר מקומי בזרנוגה, אבל מהר מאוד הורי החליטו שעליי ללכת לבית ספר יותר טוב ואז עברתי ללמוד בבית ספר תחכמוני ברחובות. כל בוקר הייתי נוסע באוטובוס של פועלים בשעה 06:30 ברחובות ושם הייתי הולך לבית הספר מתפלל לומד. בחזרה הביתה או שהייתי חוזר באוטובוס או בטרמפ סוס ועגלה ולפעמים גם הולך ברגל לחסוך את הכסף לקניית גלידה וממתקים.

בזרנוגה גרנו בשנים 1949-1954

זאת הייתה תקופה קשה בשבילי מבחינת השפה עברית הייתה שפה חדשה בשבילי בבית דיברנו יידיש. הנסיעות בבוקר היו קשות לקום מוקדם ולנסוע ולהיות בין הראשונים בבית הספר וכמובן שגם להורים היה קשה מאוד, חשמל לא היה השתמשנו בנרות ובמנורות העובדות על נפט, בישול על פתילייה שעובדת על נפט.

בשבתות בחגים הלכנו להתפלל בבית כנסת בכפר היה רב חזן ורוב הקהילה היו דתיים. בשבתות אחרי ארוחת שבת היינו מטיילים ברחובות כי שם היו לנו קרובים שעלו לארץ לפני קום המדינה. בדרך היינו עוברים בשכונות רחובות כמו מרמורק ושעריים ושם הייתי שומע שירים עבריים בוקעים מהרדיו על ידי שושנה דמארי ויפה ירקוני ועוד זמרים.

עם חברי נהגנו לשחק במשחקים בעיקר בחוץ, קלאס, גורים, שוטרים וגנבים, כדורגל, מחבואים, גולות ודוקים. סרטים אהבתי סרטי טרזן וסרטי מלחמות. בבית הספר למדו אותנו נגרות וערבית. בכיתה ז' חגגו לי יום הולדת, בר מצווה עליתי לתורה בבית הכנסת אמרתי את ההפטרה. הזמנתי את כל  חברי הכיתה, בשבת וחגגנו לי.

בבר המצווה

בפורים היינו מתחפשים לסבא וסבתא ולכל מיני חיות ואבי היה תופר את התחפושות.

תקופת 1954-1966

בשנת 1954 לאחר שסיימתי כיתה ז' עברנו לגור בתל אביב בשכונת רמת הטייסים, ליד רמת חן שבדרום תל אביב. הורי קנו דירת שלושה חדרים, בקומה שלישית עם שירותים, מרפסת, מטבח, מקלחת ומים זורמים בדירה. וכמובן הדירה הייתה מחוברת לחשמל, זה היה שיפור רציני בתנאי החיים שלנו וכמובן בשבילי תנאים יותר נוחים וטובים בשביל הלימודים ולתנאי חברה.

התקבלתי לבית ספר בילו (דתי) שבשדרות רוטשילד בתל אביב המעבר היה קשה גם בגלל השפה שעדיין לא דיברתי עברית מספיק טוב וגם בגלל רמת הלימודים. בשכונת רמת הטייסים היו לי מספר חברים איתם אני נפגשתי (יעקב, אברהם, זאב ויאיר) ובדרך כלל היינו נפגשים אחר הצהריים לאחר שחזרנו מבית הספר ובערב המשחקים ששיחקנו היו כדורגל, ריצה מסביב לשכונה, דמקה, שחמט ודומינו.

כשסיימתי את בית ספר העממי עברתי לתיכון עירוני ב' (דתי) ברחוב צייטלין בתל אביב.

בשעות הפנאי היינו משחקים במשחקים שהוזכרו למעלה וכן היינו הולכים למשחקי כדורגל באיצטדיון בלומפילד או איצטדיון רמת גן. (בעיקר משחקי מכבי תל אביב או נבחרת ישראל) וכן היינו הולכים לסרטים, למשל, סרטי טרזן, סרטי מלחמות וגם היינו קוראים ספרים ולפעמים גם עיתונים. משחקי חברה שיחקנו בעיקר אמת או חובה.

היות למדתי בבית ספר דתיים להלן המקצועות שלמדנו תנ"ך (תורה נביאים כתובים), תלמוד, חיבור (עברית), סיפרות (עברית), דקדוק (עברית), אנגלית, דברי הימים, מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, גיאוגרפיה וספורט. היחסים עם המורים היו טובים עם הערכה כלפיהם וכמובן גם קצת פחד מהם. העונשים המקובלים היו בעיקר הוצאה מהכיתה,ללכת למנהל ולהביא את ההורים תלבושת אחידה לא הייתה. הטיולים היו קצרים ליומיים שלושה לגליל או לאילת. מסיבות כיתתיות לא היו, אך היינו מוזמנים לימי הולדת של ילדי הכיתה.

אהבתי והערצתי את המחנך שלי ד"ר זיידמן ואת המורים למתמטיקה ופיזיקה. לא אהבתי את המקצועות אנגלית ועברית. חדר אוכל לא היה בבית הספר כל תלמיד היה מביא סנדוויץ' והיה אוכל בכיתה או בחצר. המאכל האהוב גפילטע פיש, רגל קרושה, מרק עוף טוב וכמובן חמין של שבת. ממתקים לא היה לנו כי לא היה כסף לזה מה מדי פעם היינו קונים חפיסת שוקולד.

לגבי תנועת נוער היינו תקופה קצרה בתנועת בני עקיבא. השתתפות בתנועת הנוער לא הייתה לי, כי גרנו ברמת הטייסים, בדרום תל אביב תנועות הנוער היו בעיקר בצפון תל אביב או במרכז תל אביב והפעילות הייתה בעיקר בשבת דבר שלא איפשר לי להגיע לפעולות. הנושאים שעמדו אז במיוחד על הפרק: קליטת עלייה, דיור לעולים, היחסים עם הערבים שנשארו בארץ (ממשל צבאי), היחסים עם מדינות ערב השכנות, מקומות עבודה לעולים והקמת צה"ל (צבא הגנה לישראל).

הקמת משפחה

את אשתי מרגלית הכרתי בשכונת רמת הטייסים בתל אביב זו השכונה ששנינו גרנו בה מאז הווסדה בשנת 1954. בשנת 1960 התגייסתי לצבא והיא הייתה תלמידה בבית ספר עירוני ט' ביד אליהו. בשכונה היינו קבוצת בנים והיא וחברותיה היו קבוצת בנות. הבנים יצרו קשר עם הבנות והתחלנו להיפגש מדי פעם וכך הכרתי את מרגלית והפכנו לזוג בקבוצה. עם השנים היחסים בינינו התהדקו אני השתחררתי מהצבא והיא התגייסה לצבא ולאחר שחרורה התחתנו בתאריך 12.1.1966.

אני התחלתי לעבוד בחברת טלרד כטכנאי אלקטרוניקה ומרגלית התחילה לעבוד בתעשייה האווירית כפקידת מבצעים. עם הזמן נולדו לנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן אחד: עינת גיל ועדי. לכל ילד יש ילדים בסך הכל יש לנו תשעה נכדים. הילדים של עינת: איתי יובל ונועה. הילדים שלי גיל: דניאל יונתן עומרי. הילדים של עדי: מיקה אריאל ונועם. אני ואישתי גרים ברעננה, עינת בכפר סבא, גיל בהוד השרון ועדי ברעננה. עינת מורה לספורט בתיכון ברעננה. גיל מהנדס תעשייה וניהול ועדי רואת חשבון.

לאחר החתונה גרנו בגבעתיים (1966) ובשנת 1983 עברנו לגור ברעננה והגשמתי חלום (ראה בסוף).

ביום הנישואים

ולבסוף אשלים קצת אינפורמציה על עצמי.

לאחר שהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד בטלרד כטכנאי אלקטרוניקה ובמקביל למדתי בערב באוניברסיטה של ירושלים השלוחה בתל אביב – כלכלה סטטיסטיקה. את לימודי סיימתי בשנת 1968(BA), אך המשכתי לעבוד בטלרד כמנהל מחלקה לתכנון מרכזיות. בשנת 2000 סיימתי את עבודתי בטלרד כראש אגף בתפעול ובקרה של מערכות עיסקיות ויצאתי לגמלאות.

גדלתי עם מפעל טלרד

במהלך עבודתי בטלרד נשלחתי למספר פעמים לחו"ל להשתלמויות בנושא מרכזיות ועברתי גם קורס תל"מ (תכנית לקידום מנהלים) באוניברסיטת תל אביב, בשנת 1979. גולת הכותרת בעבודתי בטלרד הייתה הקמת פרויקט אבן יקרה  – פרויקט תקשורת לצה"ל, פרויקט שנעשה בשיתוף פעולה עם חברת תדיראן ואני הייתי מנהל ההקמה של הפרויקט. בטלרד עבדתי משנת 1963 עד שנת 2000 כלומר 37 שנים.

בין השנים 1967-1973 השתתפתי בשתי מלחמות ב-1967 השתתפתי במלחמת ששת הימים בחטיבה אשר כבשה את עזה וב-1973 השתתפתי במלחמת יום כיפור בגדוד שריון אשר חצה את התעלה והגיע עד לעיר סואץ

מתקופת השירות בצה"ל

 תמונות מתקופת השירות בצה"ל

 תמונות מתקופת השירות בצה"ל  – חציית התעלה

הגשמת חלום

מאז שהתחתנתי חלמתי לגור בבית פרטי עם חצר וגינה החלום הזה התגשם בשנת 1982, לאחר שקניתי בית פרטי (קוטג') ברעננה עם חצר וגינה קטנה. להגשמת החלום נזקקתי להרבה כסף והרבה מאמץ ובעזרת השם הצלחתי לארגן את הכסף ולקנות בית שמתאים לצרכיי ולהחזיר את חובותי בזמן.

עכשיו יש לי חלום לעשות טיול במזרח הרחוק ובדרום אמריקה. החלום ניתן להגשמה, אך לצערי יש בעיות רפואיות.

הזוית האישית

יהונתן: היה לי מאוד כיף עם סבא הכרתי אותו יותר לעומק והיה לי ממש כיף.

סבא יוסי: נהנתי מאוד עם הנכד שלי אני חושב שמאוד מאוד עזרתי לו ונתתי לו מידע חשוב מאוד.