מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי מגן נולדתי ב1952 בחיפה.

סיפורי ייסוב סביב מלחמת יום הכיפורים:

לפני המלחמה, בראש השנה 1973, הייתי בקורס קציני חבלה. הוכרזה כוננות, והעבירו את כל החיילים שבקורס לרמת הגולן. מראש השנה, במשך שבוע הנחנו אלפי מוקשים, במקומות בהם חשבו המפקדים שיעברו טנקים סוריים. בערב ראש השנה העניקו לנו דרגות קצונה, ופיזרו את הקורס. אותי הציבו במוצב במרכז רמת הגולן. במוצב היו שניים עשר חיילים, ואני הצטרפתי אליהם כסגן מפקד המוצב. מהמוצב ראינו היטב את הטנקים והתותחים הסוריים נערכים לתנועה. ראינו כפרים שהאזרחים בהם לא יצאו מהבתים. היה ברור ש"הולך" לקרות משהו לא שגרתי. במוצב היו ארבע עמדות מחופרות עם תחמושת ומקלעים, עמדת מרגמה אחת, ותחמושת נוספת ומים. המוצב שלט על העמק שממזרח לו עד למרחק של כמה קילומטר. המוצב היה מוקף בגדרות תיל, ובמוקשים נגד אדם ונגד טנקים, והיה בו שער אחד לכיוון מערב, הכיוון של מדינת ישראל.

בכל אותו יום עסקנו בשיפור העמדות, הוספת תחמושת, והכנות לקרב.

בבוקר שלמחרת הוכרזה כוננות עליונה. היינו בעמדות וצפינו בהכנות של הסורים. ראינו אותם מורידים רשתות הסוואה, ומתכוננים לתנועה. דיווחנו על מה שאנחנו רואים למפקדת הגדוד.

בשעה 13:55 עברו מעלינו ארבעה מטוסים סורים בדרכם מערבה לתוך רמת הגולן. את המוצב שלנו הפציצו שני מטוסים. אחת העמדות במוצב נהרסה כליל, וחייל אחד נפצע. שמענו בקשר שכל המוצבים הותקפו, והתחילה המלחמה.

משעה שלוש הופגזנו על ידי תותחים סורים. כל החיילים היו בבונקר כדי שלא יפגעו, למעט שני תצפיתנים שהיו בעמדות. זה היה מפחיד ביותר.

ההפגזה נמשכה כשעתיים. ראינו שיירות של טנקים ונגמשים סורים, נעים לכיוון הגבול הישראלי. כמויות עצומות. בקשר היה בלגן נוראי. צעקות ובכי של אנשים שהותקפו. עם רדת החשיכה שמענו טנקים ונגמשים סורים נעים ליד המוצב, וקולות של חיילים מדברים וצועקים. היה חושך מוחלט, לא ראינו כלום, רק שמענו.

בשעה 21.00 בערך התחיל ירי של טנקים על המוצב, מיכל המים נפגע, וכן עמדה נוספת נהרסה. מיד לאחר מכן התחיל ירי של חיילים סוריים עלינו, מגבעה סמוכה. הבנו שהסורים מתכוננים לתקוף את המוצב. פרסנו את החיילים בעמדות והתכוננו.

שמענו טנק נוסע ליד השער של המוצב. התכוננו לירות לכיוונו, ואז שמענו משם צעקות בעברית. זה היה טנק ישראלי שנפגע קודם לכן בצריח שלו, ומפקדו נהרג. הכנסנו את הטנק לחצר המוצב, וצרפנו את החיילים שבו לעמדות. בשעה 22.00 בערך קיבלנו פקודה לפנות את המוצב, ולנוע ברגל לכיוון מערב, שם נמצאים טנקים ישראלים. בקשר שמענו שכוחות סוריים תוקפים טנקים ישראלים בכל הגזרה, ובחלק מהמקומות, אף פרצו מערבה, לתוך רמת הגולן. קברנו את הנשק והתחמושת שנשארו במוצב, כדי שהסורים לא ימצאו אותם, שרפנו והשמדנו חומר סודי, ויצאנו ברגל דרך שער המוצב, כשאנחנו נושאים על אלונקה את מפקד הטנק ההרוג ואת החייל הפצוע מהמוצב.

הלכנו מערבה, כדי להגיע לאזור חושנייה, ואז ראינו שיירה של טנקים סוריים חוצה את הדרך לחושנייה. שינינו כיוון והלכנו יותר צפונה לכיוון הרמתנייה. אלא שאז ראינו שהטנקים הסורים יורים על רמתניה. שינינו שוב כיוון לתל יוסיפון. לקראת שחר ראינו טנקים ישראלים למרגלות היוסיפון, יורים על טנקים סורים. התקדמנו לכיוון שלהם, וכשהיינו מספיק קרובים, צעקנו להם שאנחנו חיילים ישראלים. הם פתחו עלינו באש, והסתתרנו. יצרנו שוב קשר צעקות איתם, ואז אחד הישראלים צעק לנו להגיע אליו.

אחרי שהשקו אותנו, העבירו לנו רכב, עלינו עליו וטסנו מערבה, דרך מחנה נפח, שהסורים תקפו אותו באותו זמן, והגענו למחנה ירדן.

שם קיבלנו נגמש והתחברנו לכוח שעלה מדרום רמת הגולן לכיוון צפון. בצהרים, המתנו שכח אחר יכבוש את רמת מגשימים, ויסלק משם את הסורים. אחר כך קיבלנו פקודה לעקוף את תל סאקי ממערב, ולהתמקם מצפון לו כדי למנוע התקפה סורית.

אחרי יומיים בעמדות אלה, קיבלתי הוראה לחזור ליחידה המקורית שלי, שבאותו זמן היתה בסיני בקרבות עם המצרים. את שארית המלחמה "ביליתי" בניסיונות לאתר את הפלוגה שלי ברחבי סיני, ובגדה המערבית של תעלת סואץ. אבל זה כבר סיפור אחר, לימים אחרים.

הזווית האישית

אופק טוויג ויוסי מגן השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי, בבית ספר משגב שבישוב שגב עצמון בתשפ"ב – 2022