מאגר סיפורי מורשת

שמי אלמז ובחרתי בדמותו של סבא טרקאי כדמות שאתאר ואתעד את סיפור חייה. בחרתי בסבא מכיוון שסיפור חייו הוא הסיפור הכי מעניין במשפחתי. לסבא שלי קוראים טרקאי עזרא. הוא נולד בשנת 1938, כיום הוא בן 85 ומתגורר בחדרה.

גיל ההתבגרות ונישואים

סבי נולד באתיופיה בכפר בשם ״דנקס״ באיזור גונדר. כשהיה בן 10 היה רועה צאן וטיפל בחיות משק הבית, למשל כמו כבשים פרות עיזים תרנגולות ועוד. סבי לא למד בבית ספר, הוא עזר בבית: הוא היה מנקה, לפעמים עוזר לאמו לבשל והולך לעיר כדי להביא אוכל למשפחתו.

כשהיה בן נוער הוריו חיתנו אותו לסבתא שלי. כשהוא התחתן, היה לו קשה בהתחלה כי הוא היה קטן מכדי להתחתן, אבל סבתא שלי עזרה לו להבין שהכל בסדר למרות שגם לה קשה, הם יתמודדו כדי לרצות את הוריהם. לאחר כמה שנים סבא שלי התחיל לעבוד בכפר ולהיות עוזר של אנשים יותר בוגרים ממנו ועל כך הם היו מביאים לו חיות (במקום כסף, כי לא היה להם). כשסבי היה בן 24, סבי וסבתי הביאו את בנם הראשון – אבא שלי.

גיוס לצבא

באתיופיה גייסו את סבי לצבא בשנת 1972. באותה שנה הייתה מלחמה גדולה בין היהודים באתיופיה לבין הנוצרים. את סבי גייסו לצבא כיוון שהמון חיילים אחרים מתו. במלחמה, כשסבי נלחם, הוא פחד מאוד שיקרה לו משהו כי אחרת לא יהיה מישהו שידאג למשפחה שלו. בזמן המלחמה ירו בחברו. באותו הרגע סבי נבהל מאוד ולא ידע מה לעשות. הוא אמר לשאר הצוות שהוא בינתיים ילך לטפל בחברו לאחר שהוא טיפל בו וחיטא לו את הפצע תחת אש כבדה ותוך כדי שהוא נלחם ומגן על חברו.

לאחר שהם ניצחו במלחמה. הוא לא הרגיש טוב בכלל ובגלל שהוא חי בכפר, לא היה להם הרבה כסף כדי ללכת לבית חולים, אז שתי סבתות טיפלו בו. לאחר כמה חודשים כשהוא הרגיש יותר טוב, היה עליו לחזור למלחמה. כעבור כמה זמן הוא גילה שסבתי הרה, הוא לא היה יכול להשאיר אותה לבד אז הוא ברח מהצבא. לקח לו הרבה זמן לחמוק מהמשטר עד שהם הפסיקו לחפש אותו כי המלחמה התחילה שוב והם היו עסוקים בה.

העלייה לארץ

בשנת 1991 סבא שלי וכל משפחתו עלו ארצה. הם התגוררו בנתניה בקרוואן במרכז הקליטה ״בית גולדמיץ״. הם גרו תשע נפשות בקרוואן אחד. לאחר שנתיים הם עברו לחדרה לבית משלהם. חלק מהכסף הם קיבלו ממרכז הקליטה ואת כל שאר הכסף צברו מעבודה קשה של כל המשפחה.

כשהם הגיעו לארץ הם הרגישו שונים ולא רצויים. כשסבא שלי הלך לחנות לקנות למשפחה שלו דברים לבית לאכול, בעלי החנות גירשו אותו כאילו הוא חיה. לאחר כמה ימים הוא חזר לאותה חנות והוא לא ויתר על הזכות שלו, הוא אמר להם שהוא גם יהודי וזה שהוא לא בצבע שלהם זה לא אומר שהוא לא יהודי. למרות שזה לא עניין אותם, הוא המשיך לחזור כל יום ויום לחנות שלהם עד שהם יקשיבו לו. לאחר כמה פעמים שהוא הלך כל יום הם החליטו להקשיב לו ולתת לו לקנות. לבסוף הוא קנה למשפחתו אוכל ולפעמים כשבעלי החנות ראו שהוא לא בא הרבה זמן, הם הביאו לו מצרכים בחינם כי הם ידעו שהוא לא הרגיש טוב והוא לא עובד.

בשנת 2000 ההורים שלי הכירו ואחרי שנתיים הם התחתנו. סבא שלי עבד מאוד קשה כל היום בעבודות של בנייה ותיקוני בתים. כאשר עברו השנים והוא היה צריך לחתן את בנו, כמה ימים לפני החתונה נהוג שהאימא של החתן תיתן לכלה (אימא שלי) שם חיבה, וסבתא שלי בחרה בשם ״אַלְּמׇיִהוּ״. פירוש השם הוא: ״ראיתי שמחה/אושר״.סבתי בחרה בשם הזה כי היא ראתה שהיא משמחת את אבי וגורמת לו לאושר פנימי.

הזוית האישית

אלמר הנכד המתעד: אני וסבי נהנינו לכתוב את סיפור התיעוד ביחד. אני נהניתי ללמוד על סבא שלי ולדעת מה הוא עבר בילדות ובחיים עצמם, וסבי נהנה כי הוא שמח שהתעניינתי לדעת על העבר שלו ועל מה שעבר.