מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים גן אל , נולדתי ב1947 בישראל.

הסיפור שאספר מתרחש בחודש אוגוסט 1973 כשהייתי במילואים ברמת הגולן. שבוע לפני שהיינו צריכים לסיים את המילואים, בשבת, השאירו אותנו בבסיס. ביום שישי אמרו שיש כוננות. בשבת בצהריים התחילו הפגזות של מטוסים ושל ארטילריה.

ביום ראשון בבוקר לקחו אותנו והורידו אותנו מרמת הגולן לצומת מחניים, ליד ראש פינה. היינו שם שבוע בערך בתוך מטע תפוחים.

אחרי זה חזרנו לרמת הגולן. הייתי ברמת הגולן שלושה חודשים, ויום אחד המפקד שלי אמר לי: "תשמע קיבלתי הוראה לשחרר אותך". שאלתי למה אז הוא אמר לי כי שאח שלי נעדר. עניתי לו, שאם אח שלי נעדר הוא כבר נעדר לפחות עשרים וחמש שנים כי לא היה לי אף פעם אח. אז נסעתי הביתה.

עבדתי אז באגד כנהג אוטובוס, ושחררו אותי כי הינו צריכים להסיע חיילים ממקום למקום בארץ. גרנו אז בנתניה, והיו לנו שני ילדים – יהודה ורן. אז עבדנו עד 20.00  בערב. ביום ראשון אמרו לי לנסוע, ולהסיע חיילים לכל מיני בסיסים. לקחתי את האוטובוס ויצאנו לדרך. נסעתי לחולון אספתי חיילים, ובהמשך אספתי מעוד כל מיני מקומות, והבאתי אותם לבסיס שנקרא כפר יונה, ליד נתניה. משם הסענו אותם בכל הגדה המערבית.

שבוע שלם נסענו מבסיס לבסיס, ולא היה מאיפה להתקשר ולהודיע למשפחה מה שלומי, וגם לא ידעתי בדיוק איפה אני. ביום שישי שחררו אותי. הייתי  בבקעת בית שאן, במוצב שקוראים לו ברוש. כשהגעתי לעפולה מצאתי טלפון והודעתי שאני חי וקיים, מצאתי משהו לאכול ונסעתי הביתה.

בהמשך המלחמה היו כמה נסיעות לסיני. לסיני בדרך כלל נסעו שני נהגים כי הנסיעה ארוכה. יום אחד קראו לי ואמרו לי "אתה צריך לנסוע למצרים" כי אז כבר כבשו את החלק המערבי של תעלת סואץ. קראתי לבן הדוד שלי, דודו, שגר ברמת הגולן, שאלתי אותו אם הוא רוצה ליסוע למצרים. הוא הסכים, לבש מדים ונפגשנו בתל אביב. הגענו לתעלת סואץ, ועברנו על הגשר הצף שהיה די מפחיד.

היה בסיס שהיה המרכז של כל האוטובוסים של כל החברות  ושם חילקו אותנו לכל מיני יחידות, ושלחו אותנו להסיע חיילים ממוצב אל מוצב.

הייתי בעיר סואץ, הייתי במקום שבו העבירו לארמייה השלישית של המצרים אוכל וציוד. היו שם גם חיילים מהחטיבה הירושלמית, שהסעתי אותם לכל מיני עבודות.

בין היתר הייתי במקום שנקרא עתקה שהוא מקום גבוה ליד הים, שכל אניות שהיו שם טבעו, ובאתר נמצאים עמודים כאלה שיוצאים מהמים, כמו ארובות שיוצאות מהמים וזו הייתה הצורה של הנמל. באחת הפעמים לקחתי חיילים לשדה התעופה של עתקה, ושם היה הליקופטר שהיה לוקח את החיילים לתל עתקה, שם היה מוצב, שניתן להגיע אליו רק עם הליקופטר. אני ובן הדוד שלי ניסינו לעלות על ההליקופטר, למרות שלא היינו חיילים, אבל לא היה מקום. בדרך חזרה מסיני הביתה, היו חיילים בתחנות האוטובוס בכל מקום שעברנו. מילאתי את האוטובוס בחיילים בכל התחנות, כי היו המון חיילים. וככה נסענו הביתה.

הזווית האישית

שלו: למדתי שיש הרבה ספורים מעניינים שסבא שלי יכול לספר לי, ובסך הכול היה לי כייף.

סבא: היה מאוד כף ומעניין לעבוד עם נכדי שלו.