מאגר סיפורי מורשת

סיפור עליית ההורים והתמקמות בישראל:

עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והאירועים והמצב באירופה השפיעו גם על העולם הערבי, ובשנת 1939 כשהחלו הפרעות הוריי עזבו בחיפזון את ארץ מולדתם סוריה. הם ארזו רק מה שיכלו לקחת עליהם ועם ארבעת ילדיהם, כשהקטן ביניהם תינוק בן חודשים ספורים, יצאו לדרך הקשה והמפרכת לארץ ישראל. הם עזבו את ביתם כשכל התכולה עודנה שם – אוכל היה עדיין על הפתיליות, ואורות הושארו דלוקים כדי שלא ירגישו בהיעדרם. ראשי הקהילה היהודית בחלב, עיר מגוריהם, דאגו להבריח את היהודים וסיפקו להם מורה דרך ערבי שיוביל אותם לארץ ישראל תמורת תשלום. תחילה אספו את כולם זקנים נשים וטף, במקום מסוים שקבעו מראש העלו אותם על משאיות והסיעו אותם עד לקרבת הגבול. משם הם הלכו רגלית ועל חמורים לארץ ישראל , הם הלכו בדרכים צדדיות ולא בדרכים סלולות ומסודרות על מנת שהצבא הסורי לא יעלה על עקבותיהם. בדרך תקפו אותם שודדים וגזלו את רכושם: זהב וכסף. לקחו לאמי את כל התכשיטים שהיו עליה והיו מאוד קרובים לליבה.

אחד הסיפורים שסיפרו במשפחה על מה שקרה בדרך – אחי שגדול ממני, שאז היה תינוק, נפל מהחמור בדרך ארצה ומורה הדרך הערבי תפס אותו ממש לפני נפילתו לתהום.

לאחר שעברו את הגבול אנשי הקיבוץ בצפון הארץ קבלו אותם ומשם לאחר כמה ימים עברו להתגורר ביפו שם גרו מספר שנים ושם נולדו להוריי עוד ילד וילדה.

עם הכרזת קום המדינה החלו הערבים תושבי יפו להתנכל ליהודים , תושבי המקום, משפחתי ברחה והשתכנה על שפת הים בחאסן בק באוהלים , שם שהו תקופה לא ארוכה. לאחר מכן השלטונות העבירו את התושבים לתל- אביב. את משפחתי העבירו לשכונה ערבית שנקראת סלמה [היום נקראת כפר שלם] ושם נולדתי.

עם הכרזת המדינה הערבים ברחו מכפר שלם והחלו ליישב שם יהודים. אחריי נולד אח נוסף. כך משפחה של 10 נפשות חיה בדירת חדר וחצי , 8 ילדים בחדר אחד וההורים בחצי חדר . את מיטות הברזל קיבלנו מהסוכנות היהודית ועליהם ישנו שניים במיטה – ראש רגליים.

בתקופה ההיא חולקו לתושבים תלושי מזון לפי כמות הנפשות במשפחה. היינו מגיעים למחסן מרכזי ומקבלים תמורת התלושים אוכל – קטניות, בשר קמח וכו'.

אבא שלי עבד תחילה במפעל אריגה אך אז נפגע בידו במהלך עבודתו על מכונת האריגה והפך נכה , בעקבות כך עבר לעבוד כשרת בבית הספר שבו למדתי. סבתא הייתה עקרת בית וטיפלה בילדים. אחיי הגדולים ואני היינו הולכים לאחר הלימודים לעזור לאבא בעבודתו בניקיון הכיתות. משפחתי הינה שומרת מסורת – שמירת השבת והחגים , אבי היה פוקד את בית הכנסת השכונתי כל בוקר וערב. חוויה שזכורה לי מילדותי בהקשר זה היא התקופה שלפני החגים בעיקר לפני ראש השנה – תקופת הסליחות – שמש של בית הכנסת היה מסתובב עם פנס וצועק "סליחות, סליחות" מעיר את האנשים כדי שיגיעו להתפלל.

כשהייתי בן 6 פרצה מלחמת קדש (שנת 1956) בעקבות סגירת תעלת סואץ ע"י המצרים, הבריטים פתחו במלחמה – זכור לי שמטוסים מצריים הפציצו את תל אביב.

זכור לי שצבענו את כל חלונות הבתים ופנסי המכוניות בכחול על מנת לעמעם את האורות ולהקשות על המטוסים המצריים להתקיף מקומות מיושבים. אנשי הג"א (הגנה אזרחית היום נקראים פיקוד העורף) היו עוברים ברחובות והיו צועקים על מי שהדליק אורות בבתים שיכבו. לא היה מקלט לבית או מקלט שכונתי ולכן חפרנו בחצר הבית בור וכיסינו אותו בפחונים ושמנו שקי חול להגנה.

בשכונה היה מועדון לילדים בתשלום – שמספק ארוחת צהריים, הכנת שיעורים עם מדריכים, ומאחר שהמצב הכלכלי לא אפשר להרבה הורים לשלם אז עשיתי קייטנות לילדי השכונה הקרובים לביתי ועזרתי בהכנת השיעורים למי שהתקשה. זכור לי שהקמנו קבוצת כדורגל והיינו מקיימים תחרויות בין ילדי השכונות השונות.

כשהיינו קטנים היינו מתארחים בירושלים שם הייתה לנו משפחה גדולה (אחים ואחות של אמי) הם עלו לארץ עם סבא והסבתא עוד לפני הוריי והשתכנו בירושלים. בכל שנה בחופש הגדול היינו הילדים מתארחים אצלם והם היו באים אלנו לתל אביב שבועיים ואנחנו אצלם שבועיים – גם הם חיו בחדר וחצי בשכונת שייח באדר (היום גבעת רם) ולא היה חשמל היה מנורות נפט (למפה). היינו משחקים משחקי רחוב: סטנגה, 7 אבנים , הקפות, קפיצה בחבל והיינו הולכים לסרט. כשהיו מגיעים להתארח אצלנו לרוב היינו הולכים לים.

אחרי מלחמת ששת הימים (1967) ולאחר שירושלים חוברה – נסענו להתארח אצל הדודים ולצפות במצעד הראשון של צה"ל בעיר.

תמונת עסק משפחתי:

על מנת לייצר מקור הכנסה נוסף למשפחה הגדולה, כשהייתי בן 12 (1962) אחיי הגדולים פתחו נגרייה שהפכה לעסק משפחתי – ייצור ארונות חדרי שינה, מזנונים, ארונות מטבח. בעיקר לתושבי השכונה ומפה לאוזן. כשהייתי חוזר מבית הספר הייתי עוזר לאחיי בנגרייה.

אולם בשנת 1973,בעקבות מלחמת יום הכיפורים והמצב ששרר בארץ נאלצה המשפחה לסגור את הנגרייה.

בחופשות הקיץ מבית הספר היסודי עבדתי באגודה למלחמה בסרטן – בעבודת פקידות.

בסיום לימודי בבית הספר היסודי (בגיל 14) עבדתי בבוקר בחברת ה"חופר" ,חברה לסלילת כבישים כעוזר למנהל חשבונות ולמדתי בערב בבית ספר 'צבי גינת' הנהלת חשבונות. הכסף שהרווחתי שימש לעזרה בכלכלת הבית (המצב בבית היה קשה ולכן כל האחים נאלצו לסייע ולצאת לעבוד). מהכסף שהרווחתי הצלחתי לחסוך על מנת להוציא רישיון לקטנוע. בסוף גם הצלחתי לחסוך מספיק כסף בכדי לרכוש קטנוע, אתו יצאתי לעבוד בשליחויות.

יצאנו לטייל עם קטנועים ואופנועים. כשנה לאחר מלחמת ששת הימים התארגנו חברים וחברות ונסעו על הקטנועים בכל הגדה המערבית – שכם, ראמללה ירושלים המזרחית והגענו עד לכותל.

תמונת צבא:

ב- מאי 1968, התגייסתי לצבא לשריון ולאחר מכן הועברתי למשטרה צבאית. שירתי בהרבה מקומות בארץ כגון: בקעת הירדן (תמונה), תעלת סואץ בסיני, מעברי הגבול.

השתחררתי מהצבא במאי 1971.

באוקטובר 1973 , פרצה מלחמת יום הכיפורים , ביום הצום בעת שהיינו כל הגברים במשפחה בבית הכנסת הגיעו חיילי יחידת הגיוס ומסר לי צווים לגיוס מידי, רוכזנו בבית השוטר ביד אליהו ומשם ישירות לסיני.

תחילה גויסנו לסיני ולאחר תקופה של כמה חודשים העבירו אותנו ללחימה ברמת הגולן.

באחד מן ימי הלחימה בסיני באזור שקרוב מאוד לתעלת סואץ ,חג מעלינו מטוס מצרי שלאחר מכן נודע שהיה מטוס צילום מפני שלאחר מכן הגיע מטוס קרב שזרק שתי פצצות-אחד שפגע בכוח שלנו, שפצע כמה חיילים , ואחד שפגע במחנה של האו"ם.

בחרמון הוצבנו במקום הגבוה ביותר – היה מאוד קר ושמרנו שם על מקום שנקרא מתחם מסוקים – היה חשש שהסורים ינחיתו שם מסוקים עם אנשי קומנדו כדי לכבוש בחזרה את החרמון הסורי.