מאגר סיפורי מורשת

אני סבא זיקו, נולדתי בעיר סופיה שבבולגריה ובשנת 1949 עלינו לארץ יחד עם ההורים ושני אחים בוגרים. אני אז הייתי בין שנתיים. לאחר העליה שלנו, שיכנו אותנו במחנה עולים בפרדס חנה וכעבור חצי שנה הועברנו לטירת הכרמל שפונתה מהערבים במלחמת השחרור. ומאז אני נאמן למקום.

קוראים לי אנה ספיבק, אני סבתא של אוריאל , אני נולדתי בעיר לנינגרד שעכשיו היא נקראת סנט-פטרבורג שזה ברוסיה. עלינו ארצה בשנת 1991 ביום הראשון של מלחמת המפרץ. הבן שלי יונתן היה אז בן 9 והבת יוליה הייתה בת 18. אמא שלי ז"ל זכתה להיות גם בארץ ונפטרה בשנת 2006.

סבא וסבתא שלי וגם אמא ואבא הם מבלורוסיה. אבא שלי עבר לגור בעיר לנינגרד ועבד שם במפעל. הוא היה מהנדס, הוא היה מאוד כשרוני. הוא היה בן אדם מפורסם ברוסיה. בזמן המצור הוא ואמא היו בלנינגרד במשך כל התקופה של מלחמת העולם השנייה ואבא עבד במפעל בתפקיד של נציג השר של ממשלת רוסיה. ואחרי מלחמת העולם השנייה עבד במפעל "אלקטרוסילה" מפעל מאוד גדל ששם עבדו 10000 איש ואבא שלי היה מנהל כללי.

סבתא אנה מספרת

כאשר עלינו ארצה, בשבלינו היה הכול חדש, וחיים לא היו פשוטים, בעצם כמו לכל עולים החדשים, אבל למדנו עברית ולאט – לאט התרגלנו והסתדרנו. בארץ עבדתי בתיכון "גוונים" במשך 25 שנה  כמורה למדעי המחשב והייתי רכזת מגמה ורכזת תקשוב. מאוד אהבתי את עבודתי, תמיד הייתי בקשר טוב עם תלמידים. הרבה מהתלמידים שלי שירתו בצבא ב8200 , חייל ים וחייל אוויר, והשתתפו בתחרויות ארצית במדעי המחשב.

יש לי ארבע נכדים שתי בנות ושני בנים: מאיה, תמר, איתמר ואוריאל ואני מאוד אוהבת אותם. אני חושבת שתפקיד של דור שלנו לשמור את הערכים שקיבלנו מההורים שלנו, להעביר אותם לדור החדש, לנכדים, לשמור על היסטוריה של משפחה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בביס ניל"י, זכרון יעקב, בשנת לימודים התשפ"ג