מאגר סיפורי מורשת

שמי גילי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבי מצד אמי, זאב (וולף) גולן, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

שם סבי מצד אבא שלי הוא זאב גולן, הוא נולד בתאריך 23.10.1946 בעיר סורוקה שברוסיה. שמו המקורי של סבי הוא וולקו גולדצ'וב, אך כשעלה לישראל הוא עיברת את השם הפרטי לזאב, ואחרי החתונה עיברת את שם המשפחה לגולן. עם תאריך הלידה היו בעיות, כי כאשר עלה לארץ, האנשים שעשו לו את תעודת הזהות חשבו שנולד בחודש נובמבר ועד היום רשום לו בתעודת הזהות את התאריך 23.11.1946.

לימו ז"ל קראו אסתר (שם הולדתה יטה) והיא נולדה ברוסיה, היא הייתה עקרת בית. לאביו קראו אלי והוא יליד פולין, וכל חייו עבד קשה במפעלים. למעשה אמו של סבא שלי היא אשתו השנייה של אבא שלו, כי במלחמת העולם השנייה אשתו הראשונה וילדו נהרגו. לאחר המלחמה אביו הכיר את המשפחה של אימא שלו וכך הם הכירו, הוא התחתן איתה למרות שהיה ביניהם הפרש של 11 שנים.

סבא שלי גדל ברוסיה, בבית פרטי עם חצר גדולה. בגיל 10 הוא עבר עם משפחתו לפולין, ולכן נאלץ ללמוד שפה חדשה. כאשר גרו ברוסיה דיברו רוסית, אך כשגר בפולין דיברו בביתו פולנית. סבי חגג בר מצווה בפולין. כשאביו רצה לקנות לו טלית ותפילין, לא היה לו איפה. הוא התקשר לשגריר ואמר לו שבנו אמור לחגוג בר מצווה, אז השגריר שלח לו טלית ותפילין מאוד מעוטרים ויפים, שסבי שמר עד היום. (בעוד פחות משנה בן דודי אורי יחגוג גם בר מצווה, אז הוא יקבל את הטלית והתפילין מסבי, כיוון שהוא הנכד הראשון).

בנוסף משפחתו של סבי הייתה מאוד עשירה. בכל יום סבי היה מקבל מאביו שטר והיה מכניס אותו לתוך בובת כלב ענקית שבה היה אוסף את הכסף שלו. יום אחד חזר הביתה וראה את בובת הכלב שבורה ושאין בה כסף, ולבסוף גילה שאמו לקחה לו את כל הכסף לחתונה של דודתו. סבי מאוד בכה, לא בגלל הכסף, (כי כאשר היה קטן לא ידע מה המשמעות הגדולה שלו), אלא בגלל בובת הכלב שכל כך אהב.

בילדותו של סבי הוא לא הלך לגן, משום שהיה מקובל שרק משפחות עניות ישלחו את ילדיהם לגנים. רוב חבריו הלכו לגן, והוא מאוד קינא בהם. בנוסף בביתו הם היו יהודיים באופן מלא, צמו ביום כיפור, חוגגים פסח וראש השנה והולכים לבתי כנסת.

סבי היה גם ילד עם המון תחביבים. לדוגמה, הוא מאוד אהב לבנות נשקים. לאחר מלחמת העולם השנייה היו בארצו המון כדורים של נשק, ואיתם הוא מאוד נהנה להכין לו ולחבריו רובים ואקדחים. פעם אחת אפילו נפצע בטעות מכדור ברגל. ובגלל שהיה צריך אז לעשות ניתוח מאוד מסובך והכדור לא השפיע על שום חלק גדול, אז אותו כדור נמצא לו ברגל עד עצם היום הזה.

סבי כשהיה תינוק

כאשר משפחתו של סבי החליטה שהיא רוצה לעלות לישראל, הוא היה בן 14, ולכן נאלץ להתרגל שוב פעם לשפה חדשה. הם נסעו ברכבת מפולין ועד נאפולי שבאיטליה, ושם חיכו במשך ארבעה ימים עד שהאונייה תגיע. לאונייה קראו "ארצה" והיא הייתה ממש "גרוטאה". כל הנסיעה לישראל ארכה כארבעה וחצי ימים, ובגלל שהאונייה כל הזמן התנדנדה, כל האנשים הקיאו.

כאשר הם הגיעו לישראל זאת הייתה התרגשות של ממש, הם הפליגו עד נמל חיפה. אמו של סבא שלי לבשה שמלה מפוארת וסבי ואביו לבשו חליפות. כאשר הודיעו להם שהם יצטרכו לגור בצפת, אביו של סבי שאל ימאי איפה זה צפת, וסבי ממש התרגש. סיפרו לו שזוהי עיר שנמצאת על ההרים וחשב שזה כמו עיר בפולין שהכיר שהייתה יפהפיה. לאחר שש שעות של נסיעה מחיפה לצפת, משפחתו של סבי התאכזבו לגלות שצפת היא לא כמו מה שציפו, אבל לא הייתה להם ברירה.

בהתחלה היה לסבא שלי מאוד קשה להסתגל. לא מבחינת החברים, כי היה לו הרבה, אלא מבחינת השפה. סבי מספר שבחודשים הראשונים הוא ישב בכיתה ולא הבין מילה, (בהתחלה הוא גם היה בטוח שבישראל מדברים יידיש). אבל לבסוף הצליח להבין את השפה. בנוסף סבי גם היה חלק מתנועת "הנוער העובד והלומד", והוא זוכר שכאשר הם היו יוצאים לטיולים ולמחנאות הוא אהב את זה מאוד.

לאחר שנתיים של מגורים בצפת, הוריו של סבי מכרו הרבה מהרכוש שלהם כדי לעבור לחולון. כאשר עברו לחולון, סבי למד בבית הספר "אורט", והוא מספר שהשנה הראשונה שם (בכיתה י') הייתה ממש נוראית. התלמידים שלמדו בשנה מעליו כל הזמן הציקו לו ולשאר הילדים בשכבה שלו. הם מאוד "התנשאו" מעליהם.

תמונה של סבי והורי מיום העלייה לארץ

סבא שלי התגייס לצבא בשנת 1965 ועבר כמה תפקידים. בהתחלה התגייס לחיל האוויר, והיה בצוות קס"א (ראשי תיבות של קשר סיוע אווירי) תפקידם היה להפציץ מטרות מסוימות עם מטוסי קרב בעזרת זה שהם מכוונים אותם מהקרקע. בתקופה זו היה לא פשוט לשלוט על כיוון המטוסים, אז היו צריכים לכוון את הטייס, שיכוון את הטיל, שיכוון למטרה, ואלו היו פקודות מסובכות במיוחד.

בתפקיד זה היה כמעט שנתיים ושמונה חודשים. חצי שנה לפני שחרורו, הוא עבר קורס בבית ספר לשריון ולמד להיות מפקד טנק. סבי מספר שזה היה תפקיד קשה מאוד. כשהיה אמור להשתחרר מהצבא היה בדרגת סמ"ל ראשון. שבוע לפני כן, פרצה מלחמת ששת הימים. אוטומטית הוא קיבל צו 8 (צו שמחייב אותו להישאר בצבא לזמן בלתי מוגבל). סבי היה מהראשונים שפרצו לעזה ושחררו אותה. במשך חמישה חודשים היה בתנאי קבע, ובסיום השירות קיבל סכום כסף גדול על סך כל שירותו הצבאי.

את המילואים עשה בשריון, בתור מפקד טנק. לאחר שנתיים, צה"ל מכר את כל הטנקים לאוגנדה (בגלל שהיו ישנים מאוד) ונשאר ללא טנקים. לכן סבא שלי עבר לחרמ"ש (ראשי תיבות של חיל רגלי משוריין), ושם עשה מילואים עד פירוק החטיבה במלחמת לבנון הראשונה. לאחר מכן, עבר לפלוגת ציור, שהייתה סיירת של חטיבת הארזים. תפקידם היה ללוות כל מני שיירות ולעשות מארבים. סבי זוכר סיפור שקרה בלבנון, שהוא ועוד שני ג'יפים הצליחו לחסל שמונה חיילים לבנונים ולכבוש הר לבנוני שנקרא ג"אב אל ברוך. מטעם הסיירת סבי הספיק גם לטייל בביירות ולשתות שם קפה.

סבי השתתף בארבעה מלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת ההתשה בסיני ומלחמת לבנון הראשונה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, אבא שלי היה בן 10 ימים, ובכל זאת סבא שלי נשלח "מהיום להיום" להיות מפקד טנק במלחמה. סבי היה רגיל לצאת למילואים למשך חודש כל שנה, אבל באותה שנה יצא למילואים שמשכו שישה וחצי חודשים. מטעם המילואים סבי היה מגיע הביתה פעם בחודש ליומיים, וחזר.

כשסבי השתחרר אבא שלי כבר היה בן שבעה חודשים. במלחמת לבנון השנייה רצו לזמן אותו שוב להיכנס ללבנון, אך היה צריך לעבור ניתוח, אז שמו אותו כפקיד בבסיס תל השומר. כשסבי סיים גם את המילואים (בגיל 40) כבר היה רב סמ"ל.

סבא בעת שירותו הצבאי

סבא שלי עבד בחברת אלביט בתפקיד מנהל הרכש, ובמקביל בתפקיד הדירקטור של חברת בת של אלביט. התמחותו הייתה תכנות תבניות ויציקות אלומיניום. סבי מספר שמאוד אהב את המקצוע הזה. בנוסף, בארץ היו רק שניים או שלושה מנהלים כאלה, לכן הרגיש שתפקידו מאוד נדיר ומיוחד. סבא שלי מאוד הצליח במקצוע הזה. הבוס שלו (סמנכ"ל החברה) תמיד היה אומר "אני לא יודע איך הוא עושה את זה, אני יודע שכשאני צריך משהו אני פונה לזאב והוא מביא לי כשלמות".

במסגרת עבודתו כמעט היה כל חודש בחו"ל. סבי מספר שפעם אחת, כשאבא שלי היה ילד צעיר, הוא היה צריך לעבור ניתוח (לא ניתוח מסובך בכלל) וסבי היה בחו"ל באותו הזמן. עד היום הוא מצטער על זה שלא היה שם, ואומר שלא הצליח לסלוח לעצמו. בשנת 1987, סבי קיבל הצעת עבודה לרילוקיישן בניו יורק בתור מנהל ההנדסה של החברה, ונסע עם משפחתו למשך שנתיים. שם הם חיו כמו אמריקאים רגילים, בבית ספר, בעבודה. דוד שלי, שאז עוד היה אמור להיות ביסודי, למד בבית ספר פרטי ליהודים ששם גם דיברו קצת עברית (כיוון שלא ידע אנגלית). אבא שלי, לעומת זאת, שאז היה בכיתה ט' למד בתיכון רגיל. סבי מספר שבחגים, כל המשפחה המורחבת הייתה באה אליהם לניו יורק לחגוג פסח, ראש השנה וכו'. כולם מאוד נהנו שם, ולאחר שנתיים, סבי קיבל הצעה לעוד קידום בפלורידה. הוא שאל את סבתי מה דעתה, והיא הסכימה. את דוד שלי הוא פיתה עם מקדונלדס, ואז גם הוא הסכים. אבא שלי, לעומתם, רצה לחזור לארץ, כי בארצות הברית כל הנערים בגילו הלכו לעבוד, ואבי היחיד שלא עבד, וכתוצאה מכך כל חבריו כל הזמן היו עסוקים. סבי ניסה להציע לו שאם הוא יסכים אז יקנה לו מכונית ספורט מאוד משובחת, אבל בכל זאת אבי רצה לחזור. בדיעבד, כיום סבי לא מצטער שחזר. כיוון שגם בארץ מאוד הצליח, ואם לא היה חוזר נכדיו לא היו נולדים וחייו היו שונים לגמרי.

מימין: תמונה מהמשרד הראשון של סבא שלי בעבודה, משמאל: בית המשפחה בניו יורק

סבי הכיר את סבתי דרך חברה משותפת. אותה החברה הייתה שכנה של סבא שלי והחברה הכי טובה של סבתא שלי. כשסבא שלי היה בן 20 בערך, פגש את השכנה וחברתה וניגש להגיד שלום. היא הכירה ביניהם, ומשם הכל היסטוריה כמו שאומרים. עד היום היא החברה הכי טובה של סבתא שלי. עוד פרט מצחיק הוא, שלסבתא שלי קוראים ציפי ולחברה קוראים יונה, לסבא שלי קוראים זאב ולבעלה של החברה של סבתא שלי (יונה) קוראים פטר. אז קוראים להם יונה וציפי, פטר ו(ה)זאב..

פעם אחת, סבי עשה מסיבה בביתו, וסבתי הגיעה קצת לפני כולם. היא הציעה לאמו אם היא יכולה לעזור איכשהו, ולאחר שעזרה הרבה, אמו של סבי ניגשה אליו ואמרה לו שאם היא הייתה רוצה שהוא יתחתן עם מישהי, זה יהיה איתה. כאשר סבי סיפר לה שהם עומדים להתחתן היא כמעט התעלפה מהתרגשות ואושר.

כיום סבי וסבתי נשואים 51 שנים. הם גרים בחולון והם פנסיונרים. הם אוהבים לטייל בעולם ובארץ, לבלות עם החברים והמשפחה. סבתא שלי מבשלת המון אוכל מצוין, וסבא שלי באותו זמן מתפלל שייצא טעים. לסבי וסבתי יש שני בנים: רועי (אבא שלי) ואייל. אבי גדול מאייל בארבע שנים. רועי התחתן עם לינור (אימא שלי) ואייל התחתן עם גל. כיום יש לסבי וסבתי חמישה נכדים: אני, רוני, עידו (אחים שלי), ואורי ועמית (הבנים של אייל).

תמונה של כולנו מפסח 2023

הזוית האישית

גילי הנכדה המתעדת: המפגש עם סבא שלי היה לי מאוד מהנה. אני תמיד אוהבת להעביר איתו זמן איכות. למדתי הרבה דברים על העלייה שלו והבגרות שלו בארץ, לדעתי יש לו סיפור חיים מאוד מעניין ומרתק. הערכים שליוו את סבא שלי היו אמון וצניעות. תמיד הוא חשב שלא צריך להשוויץ בכל דבר, ושלשקר זאת התכונה הכי נוראית ושהוא לא שיקר מעולם. אני מאוד שמחה שיצא לי לעשות את התכנית עם סבא שלי, ומרוצה ממה שיצא.